לעקוב אחר הפרימיום

יום שלישי, 1 בנובמבר 2011

האלבומים החדשים - אוקטובר 2011 !


אמרתי לכם שהקוף ילך לגן עדן
כשמודדים את העולם בזמן מוסיקה אז יוצא שכל חודש הוא חודש ממש ממש מיוחד. קודם כל החודש היתה כמות עצומה של אלבומים טובים, וחוץ מזה בחודש הזה התבהר לי פתאום מה אני אוהב לשמוע, ובעיקר מה אני פחות אוהב לשמוע גם אם הוא ממש ממש מעולה. ההפתעות הגדולות היו האלבומים שיש להם פחות ביטוי במצעדיי ההייפ השונים, למשל Magazine ו- Jane's Addiction ששווה להתמכר אליהם. אז אני מקווה שהרשימות האלה נותנות לכם אפשרות קצת לסנן, ע"פ טעמכם, ע"פ העדפותיכם. אתם לא חייבים לאהוב את מה שאתם לא אוהבים, אבל תנו צ'אנס. בדרך-כלל אנחנו מתחילים מהאלבומים היותר מדוברים והיותר טובים ולאט לאט לפחות, הפעם זה יותר קשה, יש בתחתית הרשימה הזו כמה אלבומים ממש שווים, ובמעלה אחד לפחות אחד פחות טוב. של ווי ?


Tom Waits - Bad As Me הקשבתי לאלבום החדש של טום וייטס עם מעט מאד ציפיות בעיקר בגלל המועקה הגדולה שעורר בי האלבום המשולש שלו משנת 2006 Orphans: Brawlers, Bawlers & Bastards (למי שצלח אותו מגיעה כומתה או משהו כזה), והתבדתי לטובה - כל שיר שווה. כשהגעתי ל- Get Lost נפתח לי הלב. אני חושב שכשמקשיבים לאלבום ברצף השיר הזה מנצנץ אף יותר. השיר Kiss Me החזיר אותי לכל התקופה המוקדמת שלו. טום וייטס פעיל כל הזמן ואינו זקוק לקאמבק, אבל בשבילי זה אלבום הקאמבאק שלו. אני מקשיב לו שוב ונהנה. יש כאן מספיק יצירתיות, מספיק יחודיות, ובעיקר שירים טובים וקליטים. שווה לכל נפש הומיה. השיר בפלייליסט Get Lost

 Coldplay - Mylo Xyloto תרמית הרוקנרול הקטנה. בראיין אינו אמר בראיון עימו לפני כמה שנים, שכריס מרטין מחבר שירים כמו שמישהו מחרבן.  הוא התכוון להלל את כושר כתיבתו של מרטין, התכוון לברך ויצא מקלל. אני לא יודע מי מדרדר את מי יותר כאן, בראיין אינו את קולדפליי או שלהיפך, אבל השילוב ביניהם לא עושה לאף אחד טוב. בניגוד, למשל, לשילוב המנצח שהיה לו עם U2 בג'ושוע טרי . Mylo Xyloto נשמע בדיוק כמו השם שלו, כמו איזה סדרת אנימציה יפנית (משהו כמו פוקימון).  לרגע אחד חשבתי שאם יורידו את כל תחכום ההפקה והיו מנגנים את האלבום הזה אנפלגד, היו מתגלים כאן שירים הרבה יותר טובים. אבל חוששני שגם זה לא יעזור, אין בכל אלבום (הקונספט) הזה אפילו לא שיר אחד ראוי לרפואה. אפילו לא ויוה לוידה, אפילו לא Lost קטן, בטח לא שום שיר שמתקרב לקרסוליים של הלהיטים הקודמים של הלהקה: Yellow, Trouble, Clocks או Fix You.  קולדפליי באלבום הזה כביכול עוברים באופן רישמי מהאלטרנטיבה אל עומק המיינסטרים, אבל גם זה לא אמיתי (כי מיומם הראשון הם היו מיינסטרים), כמו שום דבר באלבום הזה, לא השירים אמיתיים ולא ההפקה אמיתית, אני גם לא מאמין שמישהו יאהב את האלבום הזה באמת. אולי זה אלבום פופ, אבל העם לא טיפש, הוא יקלוט לבד שאין כאן טיפת נשמה.

Florence and The Machine - Ceremonials - המיינסטרים הנכון.  לכאורה עוד נערת אינדי שנוטשת אותנו, כמו אדל, לטובת עולם המיינסטרים הגדול. אלא שזה ניתוח פשטני מידי. Ceremonials, האלבום השני של "פלורנס והמכונה", הוא דווקא הוכחה לכך שמדובר כאן בכישרון אמיתי, וביוצרת ולהקה שראויים להצלחה גדולה. לא פחות מ-14 שירים טובים יש כאן, שעובדים גם בגירסה האקוסטית שמצורפת כבונוס לאלבום. פלורנס חיה בעולם אגדות קסום, וזה בא לביטוי לא רק במילים, אלא גם בלחנים ובעיבודים הפסטיבלים שלמרות העושר שבהם לא נוטים לבומבסטיות, ויש לה גם קול מדהים ! בקיצור שלמות. השיר בפלייליסט Shake It Out _Acoustic.

Ryan Adams - Ashes and Fire אין לי רומן עם Ryan Adams הוא גם קאנטרי מידי, גם מעודן מידי, וגם נוטה לקיטש. אז האלבום החדש שלו, בעל השם הקיטשי: Ashes & Fire , היה בגדר משהו שאין לי צורך להקשיב לו. אבל חזרתי הביתה שבוע שעבר אחריי יום קשה וחם במיוחד במטע מנגו, בלי משהו שיצנן אותי אפילו לא מזגן, ובלי כוונה יתרה הקשבתי לראיין אדמס. השיר Kindness, הוא השיא של יופי קאנרטי אדיב וקישטי. אבל כל האלבום פרימיום. שמתי לב שנשים אוהבות את האלבום הזה. השיר בפלייליסט Come Home. 
 James Blake - Enough Thunder ג'יימס בלייק הוא התופעה היחודית של השנה הזו. החיתוכים וההדבקות שהוא עושה לצלילים, מרכיבים יחד צליל חדש שממשיך באופן טבעי את מה שעושים בשנים האחרונות המנימליזם של The XX, הנשמה של בון איבר והניסיוניות של סופיאן סטיבנס. ברגעים שהוא לבד עם הפסנתר, אז הוא פתאום אנטוני הגרטי. לא לגמריי מנותק מהמציאות המוסיקלית העכשווית, ובכל זאת יוצר דבר חדש. בתחילת השנה הוא הוציא אלבום בכורה שיהיה לדעתי לקלאסיקה, אבל אני לא מקשיב לו כל-כך הרבה. האי.פי. החדש Enough Thunder קצת יותר מרגש. השיר בפלייליסט הוא חידוש של ג'וני מיטשל A Case of You
Andrew Bird - Norman הכנר/הזמר/היוצר/המלחין/השורק אנדרו בירד בפסקול יפה לסרט בשם נורמן. הסיפור הוא על ילד בשם נורמן שמשקר בבית-הספר שהוא חולה בסרטן ואז כשילדה שהוא אוהב וחבריו מגלים את השקר, מתחילות הבעיות (פרומו). בכל מקרה הפסקול די קסום. בירד אומר שאילו ידע כמה שזה קשה, הוא לא היה עושה את זה. מזל שלא ידע. בהתאם ליעודו זה אלבום אווירתי, שמכיל בעיקר קטעים אינסטרומנטלים וגם כמה שירים יפים. ברגוע. הנעימה בפלייליסט The Bridge
Tony Bennett - Duets II אני מת על סטנדרטים. אני מאד אוהב שירי ג'אז-בלוז ישנים וגם אחרים מתקופת מוטאון עובדים עליי. טוני בנט האיש והאגדה הוציא אלבום דואטים עם נבחרת חלומות שכוללת את ארת'ה פרנקלין, שריל קראו, קיי.די. לאנג, וילי נלסון וגם את נורה ג'ונס, ג'ון מאייר ואפילו ליידי גאגא שמפתיעה בשירה מצויינת וטובה בלי שום מסכות. השיר הטוב ביותר כאן הוא הדואט עם איימי ויינהאוס (שהיה כאן בעבר). הבעיה עם האלבום הזה שהוא מתחיל מאד יפה, מאד גבוה, ומאד מפתיע ולקראת האמצע הוא מתחיל להתעייף ולשעמם. השיר בפלייליסט: That Lady is a Trap עם ליידי גוגו.
Mayer Hawthorne - How Do You Do יש אנשים כמוני שמעריצים ואוהבים שירי סול מוטאון ומקשיבים להם, ויש כאלה כמו מאייר האות'ורן שמחזירים עטרה ליושנה ומחברים שירים שנשמעים כמו שירי סול מוטאון ישנים מעורבבים בסגנון של סטילי דן. ההבדל בין רפאל סאדיק לבין מאייר הוא שמאייר לבנבן, ושהקול שלו לא מספיק יציב בשביל גודל המעמדים שהוא מעמיד אותו למבחן. קול דק ושביר שמונע הנאה מלאה, ובכל זאת כל השירים ב-How Do You Do טובים בהחלט. בעיקרון יש כאן גאון, רק שיתן למישהו אחר לשיר במקומו. השיר בפלייליסט Finally Falling ועוד אחד
Justice - Audio Video Disco הקטע עם הדיסקו של ג'סטיס שהוא יכול להיחשב אינדי. ג'אסטיס עושים דיסקו אטרי צרפתי. קלידים ששולטים והמון המון קטעים אינסטרומנטלים. משהו שנושק על התפר שבין שנות השיבעים לשנות השמונים, משהו שמזכיר נעימות לתוכניות רדיו של קול ישראל. משהו שממשיך מסורת צרפתית של ג'אן מישל ז'אר ואחרים. הפלא הוא שלמרות שאין שום חידוש מוסיקלי מממה שהם עשו קודם, ואין אף להיט בולט, או שיר שיכול לעמוד יציב בפני עצמו, זה בכל זאת כיף חיים. כדאי להקשיב ברצף, לכל האלבום. השיר בפלייליסט Civilization

Feist - Metals האלבום החדש והסתווי של פייסט אינו מכיל אף להיט גלגל"צי. פייסט מזכירה לי מאד את קרן אן, גם במראה אבל גם בגוון המוסיקלי. מה שפעם היו קוראים סופט-רוק. בגדול סגנון שאני פחות מתחבר אליו בשנים האחרונות. אז נרתעתי בהתחלה מלהקשיב לרוך הנשי, אבל כשכבר הקשבתי אני יכול לומר שיש כאן יופי טהור וזך, אולי קצת מעודן מידי. השיר Bittersweet Melodies גרם לי להמליץ לכם על האלבום Metals.
Jane's Addiction - The Great Escape Artist אני חייב לבנות את סידרי העדיפיות שלי קצת יותר טוב. לא הייתי בהופעה של ג'יינס אדיקשן בארץ, מתוך בורות. אני בכל זאת לא מכיר את כל המוסיקה שיש בעולם (אבל אני מכיר כמה שכן :-)).  בסך הכל אלבום רביעי ללהקת ג'יינס אדיקשן, מעט יחיסית ללהקה ותיקה שהוציאה את אלבום הבכורה שלה בשנת 1988. יכול להיות שזו הסיבה שזה נשמע אלבום של להקה שבשיאה. בכל מקרה מאד הופתעתי לטובה. אלבום מעולה. רוק אלטרנטיבי קלאסי, ממש רוק, אם מותר להוסיף. אהבתי את Brooken People.
Magazine - No Thyself להקת מאגזין היא להקת פוסט פאנק אגדית שפעלה משנת 1977-1981. אלבום הבכורה שלהם Real Life נחשב לאלבום מופת. בשנת 2009 הם חזרו להופיע ככה פתאום. ועכשיו הם יצאו עם אלבום חדש ובלתי יאומן. אין לי ספק שאוהדי הלהקה יצאו מרוצים. בשביל ילד אייטיז שכמותי זה אלבום מדוייק שמחליק לי באוזן בהנאה רבה. זה נשמע כאילו זה הוקלט אז מזמן, ובכל זאת מעכשיו. אני מתרגש בשביל אחרים יותר מאשר בשבילי. מומלץ לחובבי  Talking Heads, למרות שיש פה יותרר גיטרות.  אלבום מורכב,  ארט-רוק שכזה. בהאזנה ראשונה מאד התלהבתי (אבל לא מכל השירים), בשניה עדיין. מהשיר הרביעי Hello Mister Curtis - With Appplogies מתחיל להיות ממש כיף. השיר שבפלייליסט  Happening in English, הוא כבר אינסטנט-מונומנטלי בעיני.


Laura Marling - A Creature I Don't Know שמעתי כבר מכמה אנשים שההופעות שלה קצת משעממות, אני יכול להבין שאם היא באה רק עם גיטרה לשיר את השירים המינורים האלה, זה יכול להיות בעייתי. אבל באלבומים שלה יש עיבודים כל-כך טובים עם הדגשים בכל המקומות הנכונים, ומלא כלים: פסנתר, תופים, באנג'ו ומה לא? באלבום החדש היא מזכירה לי את ג'וני מיטשל בתקופה שבה היא עשתה ניסיונות ג'אזים, רק שמיטשל הגיע לשיא ההוא כשהיא מנוסה, מרלינג מאד צעירה, וכבר היא די גבוה באלבומים. אני אוהב אותה, וגם הכרתי מישהו שמכיר אותה מאז שהיא היתה ילדה קטנה. פשששש . למעלה היא מעולה בהופעה עם השיר The Beast
Noel Gallagher - Noel Gallaghers High Flying Birds  עוד אחד שמזמין ביקורות קטלניות כמו קולדפליי הוא נואל גלאגר, אלא שנדמה שאואזיס מעולם לא הבטיחו לנו עולם טוב יותר, אלא סתם קצת שירים טובים, בלי ערך מוסף. שירים שמזכירים תמיד איכשהו את החיפושיות. אני די מעריך את האחים גאלגר על כך שיש להם עדין אנרגיות לחבר עוד ועוד שירים, גם אם אלה שירים פחות משמעותיים. אני אפילו מעריך את העובדה שהם רבו תוך-כדי, כאילו...לא התעייפתם כבר? בגילכם ? אז זהו שהם לא התעייפו. אלבום שנע בין הבינוני למוצלח. יש פה  איזה חמישה שירים שהם טובים. כמה טובים ? קצת קשה להגדיר.  תחליטו בעצמכם:

Wooden Shjips -West האלבום הזה מיועד לחובבי רוק "קלאסי". להקת הרוק הפסיכדלי מסן פרנסיסקו באלבומה החמישי. בסך-הכל מדובר בלהקה שקיימת רק חמש שנים. אהבתי את כל השירים באלבום, קצת מוזר כמה שהאלבום הזה לא עוקצני בשביל אלבום רוק פיסכדלי, זורם ברכות, אפשר להירדם עם זה בקלות (ואני מתכוון במובן החיובי של האזנה לפני השינה). השיר בפלייליסט Black Smoke Rise

Steven Wilson - Grace for Drowning העצב הבלתי נדלה של וילסון אינו נוגע בי. אני מאד מעריך את הרצינות שלו וגם את התפוקות. ההרכב הראשי שלו הוא פורקיפיין טרי וכמה שלא ניסיתי לאהוב את הלהקה הזו לא הצלחתי. בלאקפילד היו יותר סבבה, לפחות באלבום הבכורה. ועכשיו יצא אלבום סולו נוסף לוילסון. אלבום כפול, שוב פרוג-רוק, אלא שהפעם היו הרבה יותר שירים שאהבתי השיר בפלייליסט: Deform To Form A Star

Death In Vegas - Trans-Love Energies הצד האפל של שנות השמונים עדין כאן. אני מניח שכל מי שאוהב את באווהאוס ואת טוקסידו מון ימצא כאן אוצר. האלבום הקודם של Death in Vegas יצא לפני חמש שנים, כך שהיתה כאן הפסקה די ארוכה. בכל מקרה הצליח להם בגדול. יש באלבום הזה גם הרבה מהניינטיז: קצת אלקטרוני ודאנסי, קצת ניו-וייב קצת שוגייזינג, קצת פסיכדליה -אלבום פרימיום. השיר בפלייליסט Black Hole

Gary Numan - Dead Son Rising עוד לחובבי האלקטרוניקה. אלבום חדש לגארי ניומן. האיש שהפך את המוסיקה האלקטרונית ממשהו אוונטגרדי למוסיקת מצעדים. קצת התפלאתי לגלות שהוא עדין מוציא אלבומים כל כמה שנים. לחובבי דפש מוד וכדומה. השיר בפלייליסט Dead Son Rising, דווקא טוב

Puscifer - Conditions of My Parole  פרוייקט צד של מיינרד ג'יימס קינן  מלהקת טול ו-א פרפקט סירקל, תחת השם פוסיפר. זה כאילו אמור להיות דחקה, גם בגלל שם הפרויקט ושמות האלבומים, אבל זה לא, זה הוא שפשוט עושה מה שלא התאים בלהקות "הרציניות" שלו. וזה לא רע, לדעתי (יש הטוענים שמצויין)
Peter Gabriel - New Blood
פיטר גבריאל באלבום שבו הוא מייצר את הגירסה הגריאטרית לשירים ותיקים ומוכרים שלו. עיבודים תזמורתיים שאולי נשמעים מעניינים בהופעה חיה, אבל באלבום יוצא מהם כל העוקץ והם מעוררים בעיקר נחירות רמות. פיטר גבריאל בפנסיה
Paul McCartney - Ocean’s Kingdom בטח שמעתם שפול מקרטני התחתן שוב עם (איך אומרים ההיפך משיקסע?) יהודיה. ופול מקרטני גם הוציא דיסק חדש. קלאסי. וכשאני אומר קלאסי אני מתכוון למוסיקה קלאסית ! זה נקרא Ocean's Kingdom וזה נועד לשמש כמוסיקה לבלט המלכותי של ניו-יורק. מה שאני הכי אוהב אצל מקרטני שגם בגיל 69 הוא חי. מה אני אומר חי ? מתחתן ! יוצר מוסיקה חדשה ! לא ממחזר את עצמו כמו פיטר גבריאל. גם אני רוצה להיות כמו פול מקרטני, לחדש את עצמי כל הזמן לעולם. ואם אתם שואלים את עצמכם איך האלבום הזה ? אז התשובה היא שמרגישים את המלודיות של מקרטני, וזה די קליט. מוזיקת אוקיינוסים לבלט (קצת פיליפ גלאסית), לא קשה בכלל לעיכול.
Lou Reed and Metallica - Lulu  בוא נגיד את זה ככה: לא הקשבתי וגם לא מתכונן להקשיב. ההישג הגדול ביותר של האלבום הזה שהוא כנראה האלבום הגרוע ביותר גם של לו ריד וגם של נירוונה. יש פה איזה שיר יפה, אבל מי מחפש אותו בכלל ? יש כאן לפחות שיר אחד נורא ואיום The View, כל השאר על אחריותכם.

אין תגובות:


פוסטים אחרונים וממש שווים !