לעקוב אחר הפרימיום

יום שבת, 25 ביוני 2016

That skinny motherfucker with the high voice?




מבחינתי פרינס הפך לחשוב בחיי מאז Parade ו- Around the world in a day אין הדיי.  שני אלבומים שהיו יותר משמעותים לגבי מאשר פרפל ריין המצליח שהתחרה אז עם מייקל ג'קסון. ולדעתי גם יותר טובים ממנו. למרות ש-Doves Cry עד היום הוא אחד השירים הכי אהובים עלי אי פעם. היו לי את שני התקליטים בבית וגם את קינג קרימזון. למעשה עד Prince אני בכלל לא חושב שהקשבתי למוסיקה שחורה. בן אדם שהוא גם נסיך גם צורה או סמל וגם צבע (סגול). אחר כך התחלתי להקשיב לדברים יותר מוקדמים כמו 1999 ואז יצא Sign "O" The Times המופתי. מבחינתי אני מרגיש בר מזל שהכרתי את פרינס בתקופת השיא שלו מאז 1999 ועד Diamonds and Pearls שסימן מבחינתי יציאת שלו לדרך חדשה ולסוף תור הזהב שלו. את ההתבגרות המוזיקלית שלו, את השיא, אני עד היום אוהב ומקשיב לאלבומים האלה כולל גרפיטי ברידג' והפסקול לבאטמן הראשון. כשיצא Lovesexy הייתי קצת מאוכזב הרגשתי שהוא כאילו מתמסחר מנסה לשלב היפ הופ ודאנס בדיעבד הוא פשוט התקדם פאזה וזה היה האלבום שהכי הקשבתי לו בחיים. והיו בו ההשפעות מהאלבום השחור אבל הוא היה הרבה יותר שמח ומואר. אני חושב שהגדולה האמיתית של פרינס לפחות בתקופה ההיא שהוא השתנה מאלבום לאלבום. ממש כמו שבואי. אני זוכר שבאותה התקופה היתה הרבה מוזיקת Fאפנק אבל הוא היה ליגה בפני עצמו. שום דבר לא נשמע כמוהו. ובאותה התקופה הוא היה מאד יצירתי בזמן שמייקל ג'קסון הקליט אלבום שני אחרי מותחן הוא הקליט כבר חמש. וכולם כאמור יצירות מופת.

עוד דברים שכתבתי בפייסבוק כשפרינס נפטר:
אני לא חושב שנותר עוד הרבה מה לומר. אבל בכל זאת רציתי לומר עוד כמה דברים:
א. אתמול נזכרתי שבעצם לא אהבתי מוזיקה שחורה לפני שאהבתי את פרינס. כלומר אהבתי את הדיסקו של בוני אם ואת הפופ של מייקל ג'קסון אבל רק עם האלבום פרייד וארואנד דה וורלד אין אדיי הייתי מוכן להקשיב לאומן שעושה מוזיקה שחורה. למרות ואולי בגלל שהיא לא דומה לאף מוזיקה שחורה אחרת
ב. אני חושב שצריך להזכיר את ההשראות הגדולות של פרינס עם כל גדולתו כאומן הוא המשיך מסורת מפוארת של מוזיקה שחורה וההשפעות שלו כללו את ליטל ריצ'ארדס ג'יימס בראון סליי וג'ימי הנדריקס ובוודאי היו עוד. אבל לדעתי זה מאד חשוב להבין שכמה שאמן הוא יחודי וחד פעמי ויצירתי הוא מתחיל ממשהו שקדם לו. מחקה אותו.
ג. אני אוהב את התמונה הזו של פרינס. שמרמזת משהו על נקודת המוצא שלו נער שחור עם אף רחב ושיער מקורזל ממש כמו מייקל ג'קסון אבל בלי יותר מידי תסביכים עם דימוי גוף. הוא לא הלבין את עורו, מצד שני אף פעם לא הבנתי את מצעד התסרוקות שהוא עשה לאורך השנים האם זה נובע מכך שהוא לא מסתדר עם השיער או שבדיוק להיפך הוא מתענג על האפשרויות הקיימות בסידור השיער. פרינס כידוע היה גם נמוך קומה אבל זה אף פעם לא הפריע לו להיות גדול. אולי להיפך זה מה שעזר לו.
יש גם את עניין העיסוק במיניות מצד אחד סליזי. כמו בניקי ומצד שני בריא כמו ברספרי בראט בניגוד גמור למייקל . שכידוע שניהם נחשפו לנושא בגיל צעיר מידי.
ד. בתחילת דרכו הוא נמנע מאד מראיונות וגם בהמשך הוא מיעט להתראיין. שנה שעברה או שלפניה הוא הופיע באיזו תוכנית אירוח ועזר לזוג להיפרד בטלפון ואפילו את זה הוא עשה בכל כך הרבה חן. והומור. אבל יכול להיות שבשביל להיות יצירתי אתה צריך לשמור את עצמך נקי כמה שאפשר מהפרעות חיצוניות. אף פעם לא הבנתי איך הוא הבין שהוא כזה יוצא דופן או שהוא פשוט לא ראה אפשרות קיום אחרת.
ג.אני אוהב את התמונה הזו של פרינס. שמרמזת משהו על נקודת המוצא שלו נער שחור עם אף רחב ושיער מקורזל ממש כמו מייקל ג'קסון אבל בלי יותר מידי תסביכים עם דימוי גוף. הוא לא הלבין את עורו, מצד שני אף פעם לא הבנתי את מצעד התסרוקות שהוא עשה לאורך השנים האם זה נובע מכך שהוא לא מסתדר עם השיער או שבדיוק להיפך הוא מתענג על האפשרויות הקיימות בסידור השיער. פרינס כידוע היה גם נמוך קומה אבל זה אף פעם לא הפריע לו להיות גדול. אולי להיפך זה מה שעזר לו.יש גם את עניין העיסוק במיניות מצד אחד סליזי. כמו בניקי ומצד שני בריא כמו ברספרי בראט בניגוד גמור למייקל . שכידוע שניהם נחשפו לנושא בגיל צעיר מידי.
 ה. בתחילת דרכו הוא נמנע מאד מראיונות וגם בהמשך הוא מיעט להתראיין. שנה שעברה או שלפניה הוא הופיע באיזו תוכנית אירוח ועזר לזוג להיפרד בטלפון ואפילו את זה הוא עשה בכל כך הרבה חן. והומור. אבל יכול להיות שבשביל להיות יצירתי אתה צריך לשמור את עצמך נקי כמה שאפשר מהפרעות חיצוניות. אף פעם לא הבנתי איך הוא הבין שהוא כזה יוצא דופן או שהוא פשוט לא ראה אפשרות קיום אחרת.


*האלבומים של פרינס שלי*
זהו אוסף האלבומים של פרינס שלי. אם לא הקשבתם לשום דבר שלו, אז כדאי באמת להתחיל עם פרפל ריין. אבל אין לי אותו וגם לא את מותחן של ג'קסון. אולי על קלטות. וגם אם היה לי לא הייתי מקשיב להם. כי כמה אפשר עוד להאזין למשהו שכבר אין בו פינה אחת שלא נגלתה לאוזנייך לפחות אלף פעמים. מה שכן הייתי שמח לקנות את 1999 שהתנגן אצלי בבית על הפטיפון עוד לפני שהיה פרפל ריין. אבל מעולם לא היה שלי.
אם הייתי מאזין מתחיל של פרינס ,והייתי רוצה להכיר את האלבומים שלו, הייתי ממשיך באופן כרונולוגי מפרפל ריין לפייזלי פארק (האלבום נקרא אראונד דה וורלד אין אדיי) - לגלות את הצד הרוחניקי שלו, ומשם לפרייד - שמערבב ג'אז ואוירה צרפתית של תחילת המאה הקודמת, ומשם לסימני הזמן המופתי ולאבסקסי - שלדעתי הוא היצירה המושלמת ביותר שלו וכן הלאה. כולל הפסקול החביב של באטמן. מבחינתי גראפיטי ברידג' הוא האלבום האחרון של פרינס שריגש אותי. ודיאמונדס אנד פרלס - המושלם מבחינה טכנית - מסמל את המעבר של פרינס מתקופת הגאוניות המתפרצת של האייטיז לתקופה יותר מקצועית יצרנית טכנוקרטית שלו במוזיקה.
אם תשאלו אותי מה האלבום הכי טוב של פרינס לדעתי. אז כמה שזה קשה אני אדרג זאת כך (לאחר הרבה מאד לבטים):
1. Lovesexy
2. Parade
3. Around the world in a Day
4.Signs "O" Times
5. Purple Rain
6.Diamonds and Pearls
7. 1999
8. Gradity Bridge
כל השאר מה שלפני ומה שאחרי פחות מעניין ופחות יחודי ומבריק בגאוניותו לדעתי.

הרגעים שבו הרגשתי שהוא משתווה לביטלס - הארד דייז נייט. סטרוברי פילדס פוראוור ריוולוור מחרוזת הזו:


פרינס באישה - מכל השירים שהוא כתב אי פעם לאחרים זה האהוב עלי ביותר



יום שני, 28 במרץ 2016

שירים ששווים פוסט - 2016

פתיחה
כבר הצפתי את הפיד שלי בפייסבוק באין ספור שירים השנה. מי שלא עוקב אחרי פשוט לא אחראי למעשיו. אז אני חושב שהגיע הזמן שאני אביא אותם גם לפה. אני משתדל לבחור את מה שהכי עושה לי את זה. ואני אפריד קצת מהאלבומים של 2016 שהצטברו עד כה. ויש כבר ערימה, בשבילם אקדיש בקרוב פוסט נוסף. בנתיים תלחצו PLAY

Primal Scream, Sky Ferreira - Where The Light Gets In
אני אתחיל עם השיר הכי כייפי. והוא של פרימל סקרים. יש בהם משהו מאד משוחרר מגבולות מוזיקלים - פופ רוק דאנס הכל מתערבב להם באופן מאד מסיבתי


The Last Shadow Puppets - Everything You've Come To Expect
יצאו כבר שלושה סינגלים לאלבום השני של פרוייקט הצד של אלכס טרנר חביב הבנות מארקטיק מאנקיז. זה השיר הכי טוב מתוכו. יש לקליפ הזה עוד 8 גרסאות , וגם קליפ המשך הרבה יותר מוצלח עם שיר נוסף ויותר קצבי, ששופך אור על מה שקורה פה. או שלא.


Underworld - I Exhale
אחרי שני אלבומים עם בריאן אינו, חוזר קרל הייד אל הצמד שלו אנדרוורלד ועושה עוד אלבום מוצלח. הם נשמעים מעין אקסטרפולציה של ניו אורדר. במיוחד בשיר הזה


Anderson .Paak - Silicon Valley
כל האלבום של אנדרסון פאק עם כל 16 שיריו מעולה. שירים אחד אחד. אבל למה שאני לא אשים אחד מהם שאני מאד אוהב פה. השיר הזה מדבר על ניתוחים פלסטים על החפצה של נשים לעצמם. שיר ליום האישה ? אולי. אהבתי שיש לו שני חלקים והוא גם שיר סול מאד קלאסי


Massive Attack, Young Fathers - Voodoo In My Blood
מאלבום השנה לקליפ השנה. בכיכובה של Rosamund Pike. סרטון כמו פעם "רוזמונד מרי אי. פייק היא שחקנית אנגלייה מועמדת פרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר על משחקה בסרט "נעלמת" . שיחקה בתור נערת ג'יימס בונד בסרט "למות ביום אחר" ובסרטים "גאווה ודעה קדומה", "לחנך את ג'ני, "המחליפים", "דום" ו״נעלמת״. "- ויקיפדיה


Bloc Party - Virtue
מתוך האלבום החדש שלהם סינגל שבהחלט יכול לעמוד בפני עצמו


 ANOHNI - Drone Bomb  Me
אני אוהב את הסאונד החדש בשירים של אנטוני הגרטי. קשה לי עם הנושאים של השירים. במקום דכאון אישי הוא הפעם מתרכז בילדה שהוריה נהרגו בהפצצה, ואשר מייחלת למות בהפצצה בעצמה. נעמי קמפל בהופעה מרגשת בקליפ. כמה אפשר להקשיב לשיר כזה ולהיות גם מעורב רגשית ? שכל אחד יענה לעצמו
ועוד שיר - קצת פחות דורשני מבחינה ריגשית. נדמה לי.

Iggy Pop "I Dig Your Mind
ככל שעוברות השנים אני מרגיש שיותר קל להתחבר אל איגי פופ. ואני גם חושב שהוא יותר מתקרב אלי מבחינה מוזיקלית. למשל האלבום שלו שיצא השנה עם ג'וש הומי. זה שיר כייפי מתוך פסקול הקאברים של הסדרה ויניל.


Bat For Lashes  - חדש !
יש משהו תיאטרלי  בשיר הזה. ממלא את הריאות. שירה כמו שפעם

The Raveonettes - EXCUSES
צמד הדני באלבום חדש בדרך. השיר הזה עושה אוירה של אוירה. כמו אוירה לנשימה

Funkadelic - Ain't That Funkin' Kinda Hard on You? (Remix) ft. Kendrick Lamar, Ice Cube
לאחר שהבטיח את מקומו בהיסטוריה באין סוף זכיות של גראמי בעקבות אלבום ההיפ-הופ שלו בשנה שעברה, חובר
קנדריק לאמר יחד עם ג'ורג' קלינטון ברמיקס אדיר לשיר של פאנקדליק. ככה זה כשחדש עם ישן יוצא מעולה


M. Ward - Girl From Conejo Valley
שני שירים למ. וורד. שמתי למטה את זה עם הוידאו שיהיה לכם נעים בעיניים אבל אני אוהב לא פחות את

Suede - No Tomorrow
לקראת סוף הפוסט הזה שמתי לב שיש בו הרבה מאד מוזיקאים עם רקורד. אבל אני שמח שרובם ככולם ממשיכים להתפתח ולעשות דברים טובים ומוצלחים. ולא להשמע כמו הד קלוש של עצמם. השיר הזה של סוויד מצליח לרגש אותי

יום שני, 29 בפברואר 2016

גרג דולי - מופע ותיקיאדה



הייתי בהופעה שלו בארץ עם האפגאן וויגז ב-2012. זו היתה אולי פעם ראשונה שלי שראיתי תופעת הערצה למיניותו של כוכב רוק. כתבתי על זה בזמנו פוסט. מאז אני חושב שהוא הגיע עוד פעם עם האפגאן וויגז לארץ. כל דמותו של גרג דולי והנושאים של השירים על אהבות ואכזבות יוצרים את הדימוי ואת הסקס אפיל שלו. אבל הפעם זה היה אחרת. מבחינתי זו היתה הופעה אופטימית יותר ופחות יצרית. קודם כל הפורמט היה נכון. קראו לזה מופע אינטימי. אבל לא היה מדובר בחווה אלברשטיין עם הגיטרה (שאני מאד אוהב), אלא במופע רוק עם "להקה קאמרית" של גיטרה חשמלית, גיטרה אקוסטית, באס, כינור וקלידים. לפני ההופעה הייתי מוטרד מכך שלא היו תופים, אבל דולי לא צריך תופים או גיטרה הוא יכול גם לזייף אם הוא רוצה כי הוא תופעה בפני עצמה. אם כי חייבים לציין שהיתה לו להקה  מעולה - נגן גיטרה חשמלית מעולה מניו-אורלינס וגם הכינור (היו רגעים שלא הייתי בטוח מה מהם מנגן באותו רגע), וגם הבס ונגן הפסנתר הישראלי שהצטרף.
 אהבתי לראות שהוא השמין (קצת) והתבגר אבל עדין מלא חיוניות. עדין מלא עוצמה. הקול העורבני שלו בולט יותר. אבל עדין הופעה מהלב אינטימית אנושית. בתור אחד שלא גדל על שיריו אני יכול לומר שמה שאני מרגיש בהם מעבר לכישרון ומעבר למילים ולמוזיקה זה בעיקר אישיות. אופי. אנושיות. וזה בא גם לידי ביטוי בהופעה. לטעמי יש משהו מעט גולמני במילים של שיריו. מלא חן ומלא רגש אבל לפעמים אני מרגיש שהשירים שלו הם יותר סיפורים מאשר שירים. ומה שכל-כך אהבתי אצלו אתמול זה את התשוקה. החיוניות. אני ראיתי בו שם בבמה קצת את עצמי איך שאני אהיה בעוד כמה שנים – בן אדם בגיל העמידה שהגשים כבר את עצמו ואת מאוויו, אבל שעדין רוצה לחיות להרגיש ואם צריך לשנות פורמט אז משנים פורמט כי זה נכון.
כשחזרתי הביתה היה לי קשה להרדם אז קראתי בעיתון ואז נתקלתי באחת הפרסומות לותיקיאדה באילת (יש דבר כזה ! כלומר, עיתון - יש דבר כזה עיתון ! וגם ותיקיאדה !), יופיע שם יהורם גאון, חבל שלא מביאים להם גם את קית' ריצ'ארדס שיראו איך צריך להתבגר נכון.

הסטליסט היה מורכב משירים מתקופות שונות. היו שני הדרנים - כי ככה זה בישראל הדרן אחד לא מספיק לנו תמיד אנחנו רוצים עוד שיר אחד אחרון חביב חביב - אבל הפעם במקום שיר הסיום המקורי הוא נתן לנו את Please Stay כי הוא אמר שזה מה שהוא מרגיש שאנחנו רוצים. ותודה להילה דגן אוהדת מספר אחת ! שהשיגה את סטליסט:


היו כיסאות אבל עמדנו וישבנו ושוב עמדנו ומי שרצה לרקוד רקד ומי שרצה לשבת (כמוני) ישב (סוף סוף אפשר לשבת בהופעה בלי שיתסירו).
אהבתי את הקאבר שהוא עשה למיי פאני וולנטיין:

יום שבת, 23 בינואר 2016

מקסימל קומפקט - הכוח מתעורר

פורטיס עם כובע טמבל בתמונה חלוצית
זו היתה ההופעה השלישית של מינימל קומפקט שראיתי. ואני לא ממש איש של הופעות. בפעם הראשונה זו היתה הופעת הפרידה ברוקסן בשנת 1991, הפעם הקודמת היתה בסיבוב הקודם שנדמה שהיה כבר האחרון, וביום חמישי השבוע, שאולי האחרונה שלי. אולי גם שלהם. מי יודע... כל פעם מחדש נדמה שהכוח מתעורר כדי לתת מכת מחץ אחרונה למציאות. ואז הוא גם חוזר.
אז הפעם הייתי סאחי מתמיד. עמדתי על המדרגה של הבארבי, שהיא המקבילה לתאי צפיה שיש באולמות רגילים. היא, בנוסף למרפסת. בקיצור בניגוד להופעות קודמות שבהן הייתי צעיר מידי, או שתוי מידי, הפעם הקשבתי למוזיקה כמו שצריך. והיה ממש מצויין. הם נתנו את כל הלהיטים. הם ניגנו מצויין. הקהל התלהב. זה הרגיש כמו שאמר פורטיס, "כהווה מתמשך", עברו לי המון מחשבות בראש (בגלל שלא הייתי שתוי מספיק) על כך שזו להקה שבעצם היתה קיימת לפני הפיקסיז ולפני שיו-2 המציאו את נגינת הפעמונים של אדג'. על ההשפעות של הקראוט רוק עליהם. על כך שהם מנגנים בעיקר על גיטרות היום ושהקלידים נשמעים אחרת. יש יותר סמפלינג ויותר השפעות של טכנו על המוזיקה. עדין אני מרגיש שברי הוא המוזיקאי או הנגן הכי מוכשר שם, ואולי גם הרוקיסט האחרון של ישראל ששר בעברית. פורטיס נראה לי כמו מז מהסרט החדש של סטאר וורז, סמי בירנבך כמו סנוק, מקס פרנקן הוא צ'ואי, ברי הוא האן סולו, ומלכה היא כמובן הנסיכה ליאה.
את כל ההופעה ליוותה תאורה מאד מוצלחת בכחול ובאדום. וגם אפקט נחמד של עשן. אני זוכר את זה גם מההופעה ברוקסן. ברוקסן זה היה ב- 91 אז העשן לא היה רק מהמכונות, אלא גם ממאות המעשנים באולם. ואפילו שאז עישנתי בעצמי, זה היה בלתי נסבל. לכן זכרתי את זה. אז הלכתי לירכתיי האולם של רוקסן, שהיה די גדול, וראיתי את ההופעה מרחוק. היו המון אנשים אבל זכור לי במיוחד ערן צור שעמד לפני.
אז נחזור ליום חמישי - היה כיף, יש משהו מאד יחודי עם צליל אופייני ללהקה הזו. זה באמת היציאה הישראלית הבינלאומית הכי מוצלחת שהיתה פה. יש הרבה מאד שירים שעומדים במבחן הזמן גם בהאזנה מפוקחת. ואחרים שפחות, כלומר עדין טובים אבל נשמעים מזמן אחר. היה כיף להיפגש עם כל מי שבא. למטה שיר מההופעה השבוע שמתחיל עם מחווה לבואי



בדרך למינימל הקשבתי לדיאמונד דוגז. אלבום שקניתי לפני שבע שנים בערך, יחד עם הירוז, ומאד התאכזבתי ממנו. השבוע זה נשמע לי ממש אחרת. לקח לי זמן לעכל גם את העטיפה, אבל בעיקר הרגשתי שהוא מיושן ולא מגובש. אמנם יש בו את רבל רבל, אבל אלבום אינו נמדד ע"פ שיר אחד, להיפך, לפעמים השיר הבולט יכול להאפיל על כל השאר. יש באלבום הזה ערבוביה של גלאם ודיסקו וסול שאולי צביקה פיק היה מושפע ממנה, יחד עם קראוט שבואי אמור להחשף אליו רק בהמשך בברלין. אז עכשיו אני אוהב את חוסר המושלמות, את החיפוש, את הניסיון והטעיה. אני לא חושב שזה בגלל שבואי מת, אלא בגלל שכשאתה מקשיב לכל-כך הרבה מוזיקה אתה נהנה גם מדברים פחות מושלמים, ושאינם אחידים, אולי אפילו יותר.



יום שלישי, 12 בינואר 2016

איך זה שכוכב אחד מעז - הספד שכזה לדיוויד בואי



רק רציתי להגיד שאני לא כזה עצוב. אנשים מתים. גם מוזיקאים. חייזרים לא. וברצינות, אני אף פעם לא חשבתי שבן-אדם שהרעיל את הגוף שלו עם כל-כך הרבה חומרים, אמור בכלל להגיע לגיל המופלג הזה של 69. יותר הגיוני 27. ואולי מה שעוצר אצלי את הדמעות הוא דיוויד בואי בעצמו שתמיד הגיש את עצמו כדמות ולא כאדם. כאמצעי להעביר אומנות ולאו דווקא חוויה אנושית סנטימנטלית. כפנטזיה בלתי מושגיית. אולי כחוויה אנושית רוחנית גבוהה מעבר לרגש, מעבר לצורה, מעבר לגבולות הטעם, או הגבולות בכלל. 
אולי הדבר הכי מיוחד אצל בואי הוא הניסיון המוצלח לעשות דברים ניסיוניים לגלות מחוזות מוזיקלים חדשים. תמיד אפשר היה לטעון עליו שהוא זיהה לפני כולם מגמות ורכב עליהם, הגלאם-רוק, הארט-רוק, הקראוט לא היו המצאות שלו, אבל תמיד המגע שלו יצר דבר חדש. כל כולו יקום מוזיקלי נפרד שלוקח ונותן חזרה ליקום המוזיקלי הכללי.
כבר כמה שנים שאני שם לב שלא עובר שבוע בלי אירוע מוזיקלי של בואי, בלי אזכור בלי משהו ממנו. אני לא חושב שזה יעלם אחרי מותו. לפחות זו ההרגשה. בשבילי בואי יחד עם הביטלס + פול סיימון+ הפיקסיז+ פרינס +ספרינגסטין+ קייט בוש +ומוריסי = מהווים את היסודות המוזיקלים של העולם (שלי). אבל הוא יותר מכולם נותן לי חופש להיות מה שאני. בלי הטפות מוסר נוסח הסיקסטיז.
אהבתי לראות אותו מופיע בכמה סרטים, המבוך, חג שמח מיסטר לורנס, וגם אבסולוט ביגינרז. אני תמיד שמח שאני יכול לחזור לאלבומים שלו ולגלות שרובם עומדים במבחן הזמן (למשל זיגי סטארדאסט) ובפעמים רבות הם עדין מפתיעים אותו בחדשנות שלהם, או ביצירתיות שבהם, גם אחרי הרבה מאד שנים. אבל יותר מכל אני זוכר את בואי בשירים שפשוט העיפו אותו. שירים שהלהיבו אותי שחשבתי שהם הכי יפים בעולם.




הרשימה ארוכה ודי בנאלית מייג'ור טום היה אולי הראשון. הרבה מאד שנים החשבתי את Five Years כשיר הכי יפה בעולם. היום אני חושב שאני הכי אוהב את Wild is the wind וגם את Heroes. מאד אהבתי בזמנו את הקאבר שלו לז'אק ברל Port of Amsterdam ומה שמפליא אותי שבאותה תקופה בערך השתגעתי מהאלבום Let's Dance ובמיוחד מהשיר Modern Love.
עוד שירים שאני חייבם לציין אפילו שכולם אוהבים אותם הם Under pressure, Sound and Vision, Rebel Rebel, Life on Mars, Ziggi Stardust, Fashion, Ashes to Ashes, Absolute Beginners  רגאיי וגם Don't Look Down שאף אחד בעצם לא מכיר - זהו קאבר רגאיי של בואי לשיר של איגי פופ שהכרתי בזכות קוטנר אחד השירים האהובים עלי של בואי. אולי כי הוא נשאר קצת פרטי. אף אחד לא ממש מתפעל ממנו. הוא לא שיר כוחני. אין בו סאונד יוצא דופן. משהו מאד פשוט ונקי. וכמובן שהמילים עושות גם את העבודה.
עוד שיר ששווה אזכור מיוחד הוא Everyone says "Hi" תמיד חשבתי שזה קאבר אבל היום גיליתי שבואי כתב אותו על אביו שנפטר כאשר בואי היה צעיר והוא לא הספיק להיפרד ממנו.
וזה האלבום של בואי שאני הכי אוהב, ולאו דווקא בגלל העטיפה האייקונית. וזה גם אחד ה-שירים: Aladdin Sane





ביקורת קצרה על Blackstar 
הדברים האלה נכתבו ופורסמו על-ידי בפייסבוק כשהאלבום יצא וכמה ימים לפני מותו בדיעבד, אחרי מותו, ההקשר הרבה יותר ברור וגם המסר:
אני מאד אהבתי את השיר והקליפ של שיר הנושא Blackstar. האלבום של דיוויד בואי שיצא ביום הולדתו ה-69. זה יותר מייצג משיר. והאלבום ממשיך באותו כיוון. אם המאמץ הוא יותר במישור ההפקה ולא במישור האומנותי (מה שזה לא יהיה).. אם המסר לא מספיק ברור וקצת יותר מידי סוריליסטי, שלא לומר מחורטט..ממש לא איכפת לי. מצידי שהוא ישיר את ספר הטלפונים. אצל בואי אף פעם לא ברור מה אמת ומה המצאה. מה מהבטן ומה מניפולציה. אני רוצה להאמין שבשלב שבו הוא נמצא בקריירה ובחיים הוא עושה מה שהוא עושה לא מתוך תמריץ כספי אלא מתוך דחף ליצור. וזה מספיק לי בשביל לקבל את זה כדבר נקי. ואז השאלה אם אני מתחבר. אהבתי שהוא הלך לכיוון של אופל ולא לקח איזה גיטרה אקוסטית וניגן שירים של דילן. למרות שזה גם אופציה מבחינתי, כאמור.
ויצא אלבום ממש מעולה. שמתחבר גם לימי התהילה שלו בסבנטיז בעיקר עם הסקספון. אבל גם הגישה האומנותית הזו. פעם היה דבר כזה רוק-אומנותי ובואי היה אחד ממבשריו. 






פוסטים אחרונים וממש שווים !