מה שקרה באלבום השלישי של המכביז הוא מה שקורה להרבה מאד להקות שמתחילות ברוקנרול הכי גולמי שיש ולאט לאט מתפתחות ונפתחות כמו פרחים באגרטל. יש משהו יפה בראשוניות ובבוסריות שיש לכל להקת רוק: ארקטיק מאנקיז הם דוגמא נוספת ללהקה שהיתה מפוצצת בהורמונים של נעורים, עד שאלכס טרנר התאהב, נכנס למערכת חיים זוגית, והתחיל לעשות שירים יותר פגיעים, ולא פחות יפים. אני זוכר את המעבר של סטינג מלהקת פוליס ,שעשתה רוקנרול עם שלושה כלי נגינה בלבד (כולל התופים), לתקליט הסולו הראשון שלו. The Dream of the Blue Turtles, היה לא מפחות מיצירת מופת, אבל שונה לגמריי. אהבתי מאד את הפאזה הקודמת של המכביז, ואני גם מאד אוהב את השינוי שקרה להם באלבום החדש Given to the Wild. שינוי הקצב מורגש מייד, המבנה של השירים יותר מורכב, והם נשמעים יותר אוורירים. תחילת האלבום מזכירה לי את להקת MEW, מדנמרק, יש גם כלי נשיפה שמצטרפים, והרגשה אייטיזית. באמצע האלבום ישנה תפנית קטנה, שהסינגל הראשון מתוך האלבום מסמן אותה. Pelican הוא גם השיר היחיד באלבום שנשמע תואם לסגנון של האלבומים הקודמים של הלהקה. מיד אחריו השירים עוברים למוד יותר אופורי. זה יכול להיות אולי האלבום שיעשה עבורם את המעבר אל הקהלים הגדולים. אני אוהב את כל השירים אחד-אחד והם כולם לא פחות ממצויינים,
The Maccabees - Forever I've Known
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה