בימי שישי האחרונים אני נוהג לשבת בבית-קפה במדרחוב של זיכרון שנקרא : "דרך היין". זה מרגיש כמו אירופה. בין השאר יושב שם באופן קבוע אלון גל הקירח, על שולחן הפונה לרחוב שכל המי ומי (מי בעצם? זה רק אנחנו האנונימים) יראו אותו. בא לי להגיד לו " אתה נראה לי מוכר... אתה מזכיר לי איזה כוכב פורנו שראיתי פעם". האמת, נראה לי שהוא חיבק יותר אנשים מכל כוכב פורנו אי-פעם. למי שלא חי בארץ הזאת, הרי החדשות: אייל גולן נכנע לקרחת ועשה קעקוע על העורף- במקום שממנו לוקחים שיער להשתלות שיער, כנראה כדי להסתיר את הצלקת - וכל הארץ נרעשת. לכבוד כך כתבתי שיר: הגב שלי נתפס יש לי צפצופים באוזן שמאל הברך שלי כואבת (עקב פיקה שחוקה) איבדתי קצת תחושה במקום החשוב (מרוב נסיעה באופנים ) בינתיים זה עבר אבל כל זה לא חשוב כי יש לי שיער !!!! קצת אפור, קצת דליל, אבל למי איכפת אני נראה בן 38 וזה מספיק לי כמעט כי יש לי שיער וזה העיקר !!! (אם הייתי זאב טנא הייתי גם שר את זה חצי שיכור)
למעלה וידאו שמדגים מה אפשר לעשות עם שיער. דברים שלא חשבתם עליהם. יצירתי במיוחד. שיר די חדש, דרך אגב.
הייתי בשתי ההופעות של טום וייטס בעברית ביום חמישי וביום שישי שעבר 21-22.1.10. היה מפתיע. מאד מפתיע! בכניסה להופעה פגשתי את רן ואת בר (חברים של שני קידר ועידו שחם) וסיכמנו בפסימיות זהירה, שלא יכול להיות יותר מאכזב ממה שאנחנו חושבים שיהיה. ובסוף היה ממש תענוג גדול, לפחות מבחינתי. כמו רבים וטובים שהגיעו הכרתי את הרפרוטאר של טום וייטס (פגשתי גם כאלה שמכירים רק את מדונה- נשבע !), ובכל זאת להקשיב לאלבומים של טום וייטס זה כבר די משומש בשבילי. כמה אפשר להתרגש מאותו הדבר ? כלומר, אפשר, אבל צריך את מצב הרוח המתאים. אז הטוויסט הזה של התרגום לעברית עשה הבדל מספיק גדול, בכדי לאוורר את כל השירים ולהביא אותם רעננים כאילו נשמעו רק עכשיו, לראשונה. כנראה שכאתה אוהב משהו, והוא אחר-כך חוזר שוב אליך אתה מרגיש מתוגמל פעמים - וכך הרגשתי עם השירים בהופעה. במיוחד עם כל שירי האהבה המרירים-מתוקים, עצובים-שמחים. יותר מכל התרגשתי משירי אהבות ביבים שהושרו. התרגשתי מירונה כספי עם הפסנתר, משירה ז. כרמל (שגם היתה בהופעה של טום וייטס בפראג והשוויצה), שני קידר הקפיצה עם ""לא רוצה להתבגר", איה כורם הפתיעה וגם הצליחה לפתות אותנו עם גרבוני תחרה, אבל הכי התרגשתי מ-"אליס" ששרו "סמטת פחם", ומ- "מרתה" ששר דיויד בלאו. טליה פרי הגבוהה (שלא מצליחה להשיג חולצות טריקו שמכסות לה את הפופיק), תרגמה את ריין-דוג שהוכיח לי שוב בפעם המאה שהאלבום המאד מוערך הזה הוא לגמרי אוברייטד, דווקא השיר המקורי שלה היה ממש טוב. בפינת הביזאר הופיע לקינוח זאב טנא הקשיש (שהוא האבא של הבמבה), בשלב הזה ישבתי ליד גון-בן ארי וחברתו תמר (מחבורת חסמבה) והם היו מספיק שתויים כמוהו, בשביל לא להפסיק לצחוק עד הסוף המר-מתוק הזה של הערב הראשון. בערב השני שילה פרבר נתנה שיעור שאמא שלה נתנה לה לפני עשר שנים, כשהיא נסעה לטיול גדול בחו"ל: היא אמרה לה שכולם יאמרו לה ש"זמן=כסף", אבל שלא תאמין לזה, כי "כסף הולך ובא, אבל זמן שאבד לא חוזר יותר". היא גם אמרה שלקח לה הרבה שנים להבין את זה, והיא גם מצטערת שהיא הבינה. כל-כך פגע בי שרק בשביל זה היה שווה לבוא להופעה. ירון בן-עמי היה נהדר, כשהוא כמעט מנקה את התקרה עם השיער המתולתל שלו, וגם עידן אלתרמן החינני נתן קטע טוב ומצחיק. לקראת סוף הערב אישתי כבר התעלפה מעייפות ושכבה על הספה, ואני הלכתי להקשיב לגון בן-ארי, שגם הפעם הלך עד הסוף, שר שיר הקדמה שבו הוא מספר כמה הוא שתה בכדי לקבל קול של טום וייטס, ואז הוא עשה את הקול הזה של טום וייטס בעברית - היה עוצמתי ! בכדי להשלים לכם את חווית האין-סוף תענוג שהיתה פה, אציין שהערב שלי התחיל בארוחת צ'יקן טיקה עם אורז בדוכני האוכל של יום חמישי בדיזינגוף סנטר. פעם אחרונה שאכלתי צ'יקן טיקה, זה היה לפני 15 שנה בהודו, אז אפשר להגיד שזו עוד אהבה ישנה. עוד הערה קטנה: מטבע הדברים היו עיבודים חדשים לשירים. עיבודים מאד מוצלחים בסה"כ, אבל מה שיותר בלט זה התרגום שהיה לעיתים או בד"כ מעט מליצי. בשבילי זה היה כיף גדול (המיליציות), הזכיר לי את התרגומים של ארכדי דוכין ומיכה שיטרית לויסוצקי באלבום "רוצה יהיה", שאני מאד אוהב. אפשר שזה יהווה השראה לכל מי שכותב שירים בארץ הזאת. מגיע הרבה מאד תודות לגיא חג'ג' בעל מגע הזהב, שאירגן והפיק את כל האירוע המושלם הזה, שגם נותן במה למוזיקאים ישראלים, וגם היה מתוקתק באופן שאיפשר הנאה צרופה. צריך לציין שהאוזןבר הוא תפאורה נאה ביותר לאוירת הביבים הנדרשת. אני מחכה לקליפים בעונג..רק שיגיעו כבר !@
משלחת ההצלה הישראלית חזרה מהאיטי, וכל העולם הפסיק לחפש ניצולים והתחיל במלאכת השיקום הענקית. 3 מיליון אנשים איבדו את בתיהם ויש 111,499 הרוגים. בהתחלה רציתי לכתוב כמאה אלף הרוגים אבל אח"כ חשבתי שצריך לבדוק את המספר בדיוק. עוד 11,499 הרוגים זה מספר ענק שאי- אפשר להתעלם ממנו - זה יותר מפעמיים אסון התאומים. זה מכניס קצת פרופורציות אחרות. לפחות אתה מבין שכמה שטרור הוא מרושע, גם בשיא והוא אינו מתקרב באמת לאסונות טבע. זה שוב מעלה את הטענה שלי שהסכסוך בינינו לפלשתינאים לא כזה גדול כמו שעושים ממנו (וגיורא איילנד הציג השבוע עוד תוכנית מעשית לפתרון). הרבה דברים עולים לי בראש כרגע אז אני לא אלאה אתכם וארשום אותם רק בנקודות:
1. בימים כאלה טוב שיש את בונו, קולדפליי, סטינג וכל שאר הזמרים השבעים. לפחות הם קמים לעשות משהו, והשיר למעלה שהם כתבו יחד עם ג'יי זי ממש יפה.
2. יש גם בהאיטי מוזיקה, למשל השיר למעלה שמפאר את גדולתה.
3. בימים כאלה (וגם לא בימים כאלה) להתעסק בשרה נתניהו זה ריכלותי וילדותי, ובוודאי שלא יכול לשמש לתכנית עלאק סטירה כמו ארץ נהדרת. פשוט תת-רמה.
4. אני רואה את נחשלותה של האיטי, ושואל את עצמי אם היא היתה מצליחה אילו היתה בה קהילה יהודית גדולה, ומה היה קורה לעולם אילו היו 250 מיליון יהודים במקום 13 מיליון יהודים.
5.הבעיה בכל מקום שהוא עולם שלישי הוא אשראי. דוגמא קטנה מארצנו: כשבונים בתים וערים עם אשראי בנקאי ארוך טווח (קרי משכנתא) הארץ נראיית מסודרת ורמת החיים גבוהה. כשבונים כמו בכפר ערבי כל פעם שיש קצת כסף, אז הכל נראה כמו עיי חורבות של שלדי בנין מכוערים. זה נכון גם לפתיחת עסקים.
6. את הבנקים המציאו יהודים
7. יש לי חבר (מהנדס, צבר עם תואר שני במנהל עסקים) שמתוך שליחות והנאה עושה עסקים באתיופיה ומנסה לקדם שם את הכלכלה בכל דרך אפשרית.
8. יש לי חבר של חבר שלמדתי איתו בתיכון שהתחתן עם הבת של נשיא אינדונזיה (כן המדינה המוסלמית הגדולה בעולם). הוא גם כן מהנדס- מה שמוכיח שמהנדסים הם לא כאלה מרובעים.
9. אני לא יודע מה עדיף: למות בתאונת דרכים או באסון טבע יחד עם עוד אלפים (התשובה עדיף לחיות..אבל זו מחשבה שעלתה).
10. לא המצאתי כלום בפוסט הזה - אני נשבע.
מה שקורה עכשיו ממש לא הוגן. אני לא יודע מי אחראי לזה: התחילה השנה עם בליץ בלתי פוסק של אלבומים שאי-אפשר להפסיק ולהספיק להקשיב להם. עומדים אצלי בתור להאזנה: Spoon, Eels, Shout Out Loud, Ok Go, Four Tet, Efterklang, Titus andronicus ועוד כמה. אני יכול כבר להמליץ לכם ובגדול על שלושה אלבומים שאני מקשיב להם כבר שבועיים. כל אחד מהם ראוי לפוסט נפרד, אבל יש איזה קו מוזיקלי של שלושתם יחד... נתחיל ממה שאני יותר מתלהב ממנו למה שפחות:
The Shearwater- The Golden Archipelago פעם התווכחתי עם מישהו שטען שרוב השירים בעולם נכתבים על אהבה. טעיתי, ןבכל זאת יש כמה שירים שהם לאו דווקא על אהבה. שירווטר, למשל, עשו אלבום שלם שמתאר את החיים על איים שונים, השיר Castaway היה כאן שיר השבוע בשנה שעברה, וכל האלבום כולו מושלם. מזכיר את אוירת הטבע של האלבומים של Talk Talk ואפילו פטריק ווטסון משנה שעברה
Shearwater - Castaways
Clem Snide- The Meat of Life (מייספייס) להקתו של בן ישראלים לשעבר אף ברזילאי. פרט טריוויה כל-כך לא חשוב מקרה הזה, שאני לא יודע למה אני מרגיש צורך לציין אותו. זה אלבום יפהפה, יותר יפה מהקודם שלהם. יותר נוגע לליבי מהקודם שלהם, יותר הורס אותי לחתיכות, יותר שורט לי את העור, ממש אכזריות. והפעם רק שירי אהבה, הנה שתי דוגמאות: מייספייס ועוד אחד סוער שלא מפסיק להתנגן לי בראש
גם כאן מדובר בלהקה המבוססת על סינגר-סונגרייטר, הפעם בשם סטיפן מריט שבן השאר אחראי לאחד מאלבומי העשור של רבים 69 love songs. האלבום כולו מנוגן אקוסטית לחלוטין וגם ללא תופים אלקטרונים, חוץ מגיטרה חשמלית בשיר אחד. זאת בניגוד לאלבום הקודם שלהם משנת 2008 שהיה כולו מלא דיסטורשנים. אלבום מעולה, עם שירים נפלאים. יש משהו בשירה שלהם ובנגינה הנוקשה על הבנג'ו שלא ממש מתגלץ' לי, אבל זה רק אני.
לכבוד הופעתו הקרבה של אלטון ג'ון בישראל- העורך הראשי (למעלה בתמונה) בקטע מחווה. אם למישהו יש ספק, אז אני לא בא להופעה, זה לא פול מקרטני וגם לא לאונרד כהן. אם כבר נקרופיליה אז השנה עדיף ללכת להופעות של פיקסז, סנטנה ו/או בוב דילן.
אחד הפוסטים הראשונים ברדיו פרימיום להמונים היו על ג'וק חריף שפורסם עם צאת אלבומם המופתי Made In The Dark. האלבום החדש שלהם One Life Stand מרגיש כמו המשך ישיר של הקודם, אם כי יש כאן התפתחות מסוימת: השירים יותר פשוטים ועדין יש בהם את הגאונות שאפיינה אותם. אם נודה על האמת: מי שלא מתעלף מהקול הגבוה של הסולן טיילור, ומהמוזיקה האלקטרונית סטייל שנות השמונים, אין לו מה להקשיב לאלבום הזה, או שכמוני הוא צריך קצת להתאמץ. והמאמץ הזה מבחינתי הוא מה שעושה את ההבדל בין משהו שהוא ממש מושלם למשהו שהוא ממש טוב, אבל שקשה לגמריי להתמסר לו. אני מניח שכמו עם Made In The Dark האהבה תגבר עם השנים, ובדיעבד אני אוהב את זה יותר. הקשבתי ל-One Life Stand די הרבה לאחרונה. זה כביכול אלבום מספיק רך ונעים בשביל להעביר בו את הזמן ואת קשיי העולם, אבל מצד שני זה אלבום מספיק מורכב בשביל לא להניח לך לנדוד במחשבות. מה שנקרא פופ-אינטלקטואלי. שיר הנושא בוידאו למעלה הוא גשר בין האלבום החדש לאלבום הקודם. ולמטה שיר שמייצג לגמריי את האלבום החדש, והוא אפילו יותר יפה בעייני.
בסוף דצמבר, בעיצומו של פסטיבל סיכום העשור, בין הכנת מצעד העשור, להכנת המצעד (שלא צעד) של הלהיטים פרימיום 2009, הייתי באחת ההופעות הכי אנרגטיות, מסעירות, מפעימות ומרעננות שהייתי בהן אי-פעם. ועוד של להקה ישראלית.
עד ליום ההופעה לא פגשתי את גון בן-ארי, אבל אחרי ההופעה התחבקנו. אם הייתי הומו (וגם לא נשוי), הייתי עושה אותו. למי שלא מכיר, אז גון בן-ארי: סופר, עיתונאי, מבקר מוזיקה ורוקיסט בלהקת "ברמלאי". בשבילי בסדר ההפוך. את ביקורות המוזיקה שלו ב-7 לילות אני קורא לפני שאני קורא את הכותרת של עיתון שישי של ידיעות אחרונות.אם לא שמתם לב אליו עד עכשיו אז כדאי שתשימו, לפני שהוא יהפוך לאיזה יאיר לפיד (שאין לי שום דבר רע להגיד עליו), או לאיזה ירון לונדון או מאיר שלו. גון בן-ארי הוא כנראה אחד הכותבים הצעירים הכי מוכשרים שיש היום בארץ. לדעתי הכי מוכשר, אבל אני לא רוצה לקלקל אותו במחמאות, אז אני מוחק את השורה הזאת (וגם מה אני מבין בכלל).
מתוך אתר הפייסבוק של להקת "ברמלאי":
אנחנו לא אינדי. אנחנו, רשמית, הלהקה היחידה בארץ עכשיו שאינה אינדי. פעם היינו קצת אינדי, אנחנו מודים. נקראנו בזמנו "ועדת וינוגרד", ואז נמאס לנו, ושינינו את השם, ושינינו את ההרכב, ועשינו חזרות כמעט שנתיים, ובשנתיים האלה הפכנו, בעל כורחינו, להיות המעוז האחרון שאיננו אינדי, כאשר האינדי השתלט על כל חלקה טובה, וגרועה, בארץ.
לפני חודש, הוכרזה אחרונת הלהקות הישראליות כאינדי, כלומר, אנחנו - נכון להיום - הלהקה האחרונה שעדיין לא נפלה לאינדי. להיפך, אנחנו אנטי-אינדי. לא, אנחנו לא משתמשים במילה הזו. לא, אנחנו לא לובשים את המשקפיים האלה. וכן, אנחנו כן מנצלים את מפלצת הטרנד המטורפת הזו כדי למתג את עצמינו כההיפך.
עקרונות האנטי-אינדי הראשוניים:
1. אנחנו לא עושים דברים לבד, עצמאית \ אינדי-אית. עוזרים לנו.
2. אין לנו בעיה עם להרוויח כסף. כסף זה סבבה ואפשר לקנות עם זה בירה וספרים.
ביקורת ההופעה:
ההופעה התקיימה במרתף של לבונטין 7, אחרי שנתיים של חזרות. לפני ההופעה שתיתי על הבר בירה עם דורון ( אם אני זוכר את השם נכון), חובב מוזיקה וסטודנט להנדסה, שמרום גילי נתתי לו קצת "חכמת-בדיעבד", וגם פרגנתי לו על שיש לו זמן לשמוע מוזיקה בזמן הלימודים.
הלהקה עלתה על הבמה בשעה 11:00, מול קהל בייתי וחם. מילות הפתיח היו משהו כמו "אנחנו ניצחנו את הפייסבוק" (כי ככה הם השיגו את כל הקהל). אני לא זוכר את סדר השירים, אני רק זוכר את העוצמה. זה היה רוקי, אקסטטי, ומהוקצע. אני חייב לפרגן ללהקה קצת יותר: למרות שגון גם כותב את המילים וגם בקדמת הבמה, חייבים לומר שאין מוזיקה בלי להקה, ובלי מי שמנגנים אותה, והם נשמעו מגובשים, מעולים, עוצמתים, לא מחפשים את התוים, ולא מתברברים ולא מגמגמים ולא זורמים ולא מורחים תו על איזה כל איזה חצי דקה עלאק תחכום פרוגרסיבי.
הקטע עם גון בן-ארי שהוא גם רוצה ללכת עד הסוף, וגם מודע כל הזמן למה שהוא עושה. וככה הוא מתחיל את ההופעה עם איזו עווית קלה ביד (אני חייב לעמוד פה ברמה מסויימת של ביטוי), ואחרי כמה זמן הוא נכנס עמוק לתוך האקסטזה של השירה שלו. אבל המילים לא מפסיקות להזכיר כל הזמן כמה הוא מודע לעצמו כל הזמן. אני זוכר מילים כמו: " קורבנות אינדי..לדוגמא: אסף אבידן ..אסף אבידן..אסף אבידן..." וגם "לעשות את אמא" ומילות הקישור שהצחיקו אותי: "יש מישהו שכיף לו", ואז מישהו עונה: כן!, והתשובה של גון: " תתבייש לך.. תצא החוצה" וגם.." תזכור את רבין" (בלי צחוק, היה מצחיק).
הראיון:
מכיוון שמראש זה נדון לכישלון, לתאר את הדברים טוב כמו שהוא היה עושה, אז מצאתי פטנט ! ראיון לגון בן-ארי ! ככה גם הרווחנו ראיון, וגם שיחה מרתקת וגם תזכו לרמה קצת יותר גבוהה של כתיבה. אני כתבתי את השאלות וגון ענה לי בכתב. בין כל ההתחכמויות שלו, סטייל החיפושיות (זו האסוציציה..למה, יותר טוב משינה?), יש גם עומק, אז להנהתכם:
מה זה השם הזה ברמלאי?
ברמלאי (לעיתים "ברמלי") הוא ספר ילדים מאת צ'וקובסקי קורנאי. תירגם יפה נתן אלתרמן.
מי חברי הלהקה, איך הכרתם? איך הוקמה הלהקה?
רועי כפרי – אקורדיון, שירה, גיטרה שנייה. ניתאי בארי – גיטרה ראשונה. ניב מג'ר – תופים. איתי ניב – באס. אני – שירה, גיטרה, כתיבה. הכרנו בסופרלנד כשהיינו בני 6, כל אחד בא עם דוד שלו וכלי נגינה, בפוקס.
השאלה שהכי מעניינת אותי:
אז מה בדיוק אתם מנסים לעשות? מה מקורות ההשפעה המוזיקלית: פיקסז ? נירוונה? סטרוקס? לד זפלין? לילי אלן? (בטח יש לך תשובה יותר אינטליגנטית מהשאלה שלי)למען האמת התשובה שלי תהייה לא אינטיליגנטית ואף נדושה: אין לנו מקורות השפעה שאפשר לשים עליהם את האצבע משום שכל אחד אוהב דברים אחרים. ניתאי הוא בכלל די ג'יי טכנו, ניב מנגן בהרכבי פרוגרסיב-הבי-מטאל קומדיים משונים (קרמל אפל פופ), איתי בכלל מגיע מרמת השרון ורועי שומע רק את המגה-מיקס של כל שירי דניאל סלומון. אני, האמנים האהובים עלי נעים בין Venetian Snares ל McLusky, אז קשה לומר. אני אוהב לשמוע הרבה דברים, אבל נראה לי שהגישה של הלהקה המסוימת הזו היא מעין הכלאה מפגרת בין כתיבה אלתרמנית לפרקים לבין כתיבה של להקות כמו, כאמור, מקלסקי, או הקוגרס – יותר פאנק – לבין רוק בריטי פאסה שמצאנו במחסן לבין אמנים כמו Why? או קונור אוברסט (המוקדם). מלבד זאת אנחנו מושפעים מאוד מהלהקה הקלאסית והעתיקה 'קרוסלה', שמופיעים, אגב, ב-16 לינואר בקומפורט, הופעה שאנחנו מתכוונים להגיע אליה כדי לחלק כסף חינם לכל מי שבא, אולי. ההשוואה שקיבלנו הכי הרבה הייתה לארקטיק מאנקיז, שזו בטוח מחמאה, אבל לא ברור עדיין אם לנו או להם.
אתם מקשיבים למוזיקה ביחד? איזה מוזיקה אתה שומע בזמן האחרון? איזה מוזיקה שומע רועי או חברים אחרים בלהקה? יש לכם אותו הטעם?
מעולם לא הקשבנו למוזיקה ביחד. יש היאמרו אפילו "איכס!"
מי משפיע עליך מבחינת השירה? או שזה יוצא לך ככה טבעי ולא מתוכנן לשאוג חצי ממה שאתה שר (אני אהבתי את זה, ואני חושב שזה יצא טוב)
אף אחד. אני לא חושב שאפשר לקרוא למה שאני עושה "שר".
מי משפיע עליך בכתיבה. לי זה הזכיר קצת את מאיר אריאל, ושוב את הפיקסז (תסלח לי, אבל אני תקוע בשלב האדיפלי – וגם אין לי מושג מה זה אומר)
אני מאוד אוהב את הפיקסיז, אבל די מתעצבן בכל פעם שאני מקשיב למילים הנונסנסיות שלהם. ככה שממש לא הפיקסיז. אני אוהב גם את מאיר אריאל, אבל גם "הכנופה שטופה ברופה גרופה טרופה" שלו מעצבן אותי, ויותר מכך, מעצבן אותי שבכל פעם שתמלילן ישראלי כותב טיפה שונה, או במשלב מעט גבוה יותר, ישר צועקים מאיר אריאל. אני לא מושפע ממנו בשום צורה. אני באמת לא חושב שמישהו משפיע עלי בטקסטים. כשאני כותב או שר שורות כמו "ויש שקיעה דומדמנית סמוקת נערות \ ויש קיצים שנוצצים לנו באישון מרוב שכרות \ ובאייפוד צף הדיסק הראשון של ביירות" ששנייה אחריהן מגיעות שורות כמו "עם מי צריך לשכב בעיר הזאת \ כדי לקבל זיון?", אני באמת לא מרגיש שמשהו מסוים משפיע עלי, חוץ מבירה. אולי ספרים, יותר מכל דבר אחר. אבל אין שום כותב במוזיקה הישראלית שאני באמת אוהב. אולי ימי ויסלר. וכמובן, השירים המולחנים של אלתרמן ('ערב עירוני' בביצוע של יוסי בנאי הוא ככל הנראה השיר הישראלי האהוב עלי, אם כי אין לו שום נגיעה למה שאנחנו עושים בהרכב הזה).
אז איך אתם כותבים שיר: אתה כותב את כל טקסט ואז מנגנים יחד, או שמישהו בא עם מנגינה ואז אתה מחבר על זה טקסט. או שאתם מנגנים ביחד?
בדרך כלל אני בא עם מילים ומנגינה ומביא את זה ללהקה, והם משנים את זה לגמרי ונותנים עיבוד שהופך לזה את האמא. לעיתים רחוקות סתם מג'מג'מים ואני כותב על זה, ולעיתים רחוקות יותר מישהו מביא קטע ואני כותב עליו. אבל הכי חשוב: אנחנו לעולם לא כותבים כשאנחנו עצובים.
לא הצלחתי לקלוט את כל מה שרצית לומר בשירים שלך, אבל זה נשמע כאילו יש לך אג'נדה שאומרת: "המוזיקה שאתם שומעים לא לעניין" + "אני מת מפחד רוב הזמן" + "כוסיות זה אחלה", ומה תגובתך, ולמה אין שיר אהבה פשוט אחד (איזו מגבלה נפשית להיחשף), או שבעצם היה?
איך "אני מת מפחד רוב הזמן" זה אג'נדה? מה אני, ישראלי? בכל אופן, אף אחד מהרעיונות שמנית כאן לא הובע בהופעה. אני לי שום אג'נדה מלבד האג'נדה של לא לכתוב חרא, שזה, משום מה, מה שרוב האנשים עושים.
מתי חיברת את הטקסטים, הכל מהשנים האחרונות, או שיש משהו שכתבת בתור נער?
השיר 'זלזל"צ' שיעלה בקרוב נכתב כשהייתי צעיר יותר וכעסתי קצת על הצבא כי הוא הרג אנשים שאני מכיר, ואז, כאילו כדי להוסיף חטא על פשע, ניגן ברדיו שלו את בריטני ספירס.
כמה אתה חושב משפיע עליך העובדה שאתה מבקר מוזיקה כשאתה כותב, או כשאתם מנגנים או מלחינים שיר,( זה נשמע שבכל רגע נתון אתה יותר מידי מודע לעצמך, כאילו אתה כותב ותוך כדי זה אתה מבקר את מה שאתה כותב, ולכן למרות שזה נשמע מצויין ואפילו מרגש, עדין תקוע משהו בראש שלא יורד אל הלב) ?
הבעיה של ברים שנתקעים בראש ולא יורדים אל הלב היא בעיה נפרדת מהיותי מבקר מוזיקה, לדעתי. העובדה הזו לא משפיעה בכלל, מלבד בשיר אחד שדווקא מתעסק בזה. השיר נקרא (בצחוק, בין חברי הלהקה, אין לי מושג מה השם האמיתי שלו) "תלת ממ"ד", והוא היה, לדעתי, האחרון לפני ההדרן בהופעה שראית. הפזמון של השיר הוא בעצם ביקורת על השיר עצמו ("זה היה שיר על ההבדל בין המרחב הציבורי והפרטי \ אם היה מרחב פרטי").
השאלה המחייבת במקרה שלך: מה קראת בזמן האחרון, ואם יש ספרים שקראת שמשפיעים עליך בכתיבה.
הו! בעיקר בולאניו. רוברטו בולאניו. קראתי את כל ספריו לאחרונה, ולעיתים נראה לי שאמשיך ואקרא רק את ספריו שוב ושוב עד שאמות, כי אין ממש טעם לקרוא שום דבר אחר.
איזה הופעות עוד מתוכננות ואיפה?
בינתיים כלום.
מה תעשה עם כל הבחורות והבחורים בקהל שמבקשים שתעשה להם ילד?
כאמור, אין לי שום דבר נגד הייפ. להיפך, אני זורם איתו, מחבק אותו, נכנע לו – יו ניים איט. 2010 התחילה ויחד איתה הייפ היסטרי סביב 3 אלבומים חדשים של: These New Puritans, Yeasayer, Delphic ואם כבר הייפ, אז זה הזמן להמליץ סוף-סוף על ההייפ מאשין. זה בעצם אתר שמרכז כמעט את כל הבלוגים בעולם, ומקור לגיטמי להורדת מוזיקה, וזאת משני טעמים: א. כמעט כל קבצי ה-MP3 שניתנים להורדה הם ברשות של האומן ובעלי הזכויות. ב. כל אומן או בעל זכויות שמתנגד להורדות קצבים שלו, יכול לאתר שם בקלות את כל האתרים אשר מפיצים את הקבצים שלו, ולבקש מהם להימנע מכך. הדבר מגיע לפעמים לכדי גיחוך, למשל כאשר אנדרו בירד ביקש בשנה שעברה מכל האתרים שלא לשתף קבצים של שירים שלו, ובמקביל נמכרו באמאזון כל האלבום החדש שלו בקבצי MP3 בדולר אחד בלבד !
ולעניינו. כל אחד מהאלבומים החדשים של These New Puritans, Yeasayer, Delphic, מנסה ליצור נוסחא מוזיקלית חדשה המערבת סגנונות ומשלבת אלקטרוניקה, מכונות תופים, וצליל שמתכתב עם שנות השמונים. זה נשמע כמו המשך ישיר להוט צ'יפ , Tv On The Radio, Foals וכל מה שנעשה בשנת 2008, וקצת נשכח לאור הלהטוטים של וומפייר ויקאנד ו –MGMT, באותה שנה. דרך-אגב בעודי מכין את הפוסט הזה הוט צ'יפ שחררו גם הם אלבום חדש. נתחיל מהחשוב והמוצלח ביותר אל הפחות דחוף: 1. These New Puritans עשו אלבום שנקרא Hidden שכל מטרתו לגרום לנו לשמיטת לסתות ופעירת פיות - והם מצליחים ! האלבום הקודם שלהם היה כנראה אלבום הניו-רייב השני (אחרי הקלקסונס ) הכי חשוב שיצא אי-פעם (אפשר כבר לסכם, כי הניו-רייב כבר מת). הם מצליחים לשכלל את הצליל הניו-רייבי לדרגה הבאה, עם תופים אלקטרונים בומבסטים וכלי נשיפה, הם נשמעים כאילו הם למדו משהו מה-Foals וניסו לעשות דבר דומה, אבל בפועל יצא אלבום עם אוירה דרמטית (We Want War) לעיתים גוטית לעיתים בייתית (Hologram) . זה היה יכול להיות אלבום אולטימטיבי של שנות השמונים . ואני מתכוון לדארק-אייטיז ולא אלה שאתם מכירים. שנות השמונים של באוהאוס, טוקיסידומון, הפינגיווין והליקוויד. שנות השמונים שבהם כולם בתל-אביב לבשו שחורים (אם עוד לא הבנתם באיזה סיגנון לבוש יאיר לפיד נתקע).
THESE NEW PURITANS - Orion
2. Delphic - כבר היו כאן בשנה שעברה. הם היו להקת החימום של בלוק פארטי, והם נשמעים כמו הגירסה האלקטרונית שלהם. האלבום שלהם Acolyte לא פחות מפנטסטי, למרות שהוא יותר מידי אלקטרוני לטעמי. הלהקה מצידה מנסה לעשות הכל כדי שתשכחו מזה, ולפעמים אפשר לשמוע אצלם גם גיטרות למרות שזה ממש לא העיקר.
Delphic - Clarion Cal
3. Yeasayer – הסינגל הראשון, שמופיע למטה בוידאו היה כאן שיר השבוע בשנה שעברה. יש כאן מקצבים מורכבים כמו של TV on The Radio, וצליל אלקטרוני שמזכיר את הוט צ'יפ. בשיר אחד זה מעניין מורכב, יפה, אבל אלבום שלם מעייף אותי לגמריי. הראש מסתחרר.
לא ברור למה דווקא בשבדיה יש כל-כך הרבה פופ טוב ומתוק, ועוד באנגלית. האם זה הקור, החורף החשוך או הבלונדיניות. אריק האסל הוא להיט היסטרי בשבדיה, אבל עכשיו הוא מכוון לכלל אירופה, והוידאו הזה הופק כבר ע"י לייבל אמריקאי גדול.
קראתי בעונג שבת את הקישור לאלבומי השנה הכי מושמעים בהייפ מאשין, והסתבר שזה מאד קרוב למה שבחרו קוראי העונג במצעד שלהם. אני כל הזמן מנסה בכל כוחי לחבק את ההייפ, ובכל זאת הוא חומק לי בין הידיים, לא גריזלי בר ולא דירטי פרוז'קטור ולא ג'וליאן קזבלנקס עשו לי את זה. אז גם השנה אני הולך לפרסם כל מה שאני אוהב, או מתרשם ממנו, מבלי לנסות להיות יותר מידי מקורי (למרות שזה מה שבסוף יוצא). העקרון המנחה הוא, שכל מה ששווה יגיע לפה. הקו המוזיקלי הוא כל מה שעושה לנו כיף ! או לפי נוסחת הפרימיום: LOVE+FREEDOM+MUSIC = JOY
אז עכשיו אפשר להתחיל: היה היתה בשנות השמונים להקה בשם ורג'ין פרונס Virgin Prunes בראשותו של גווין פריידי. כל מה אני יכול להגיד על Irrepressibles שהם מזכירים לי אותם במחוות התיאטרליות הקברטיות. מבחינה מוזיקלית ורג'ין פרונס עשו ניו-וייב גוטי אבל אלבומי הסולו של גווין פריידי היה יותר לכיוון הזה . החצי השני של האלבום Mirror Mirror של Irrepressibles הורס אותי, ומזכיר לי מאד את אנטוני והג'ונסונס.
קבלו את השיר הנוגע הזה (שהיה כבר כאן השבוע, אבל אני לא יכול להימנע ממנו): Irrepressibles forget the past
שתי בנות לבושות שמלות לבנות רופפות, עם חזיות שחורות (רואים קצת דרך הלבן) מנגנות בגיטרה חשמלית ושרות: אנחנו נשבור לך את הלב. היש דבר מחרמן מזה? שיר יפה של Warpaint שנקרא Elephants.
דוד סימן-טוב נפטר היום בגיל 58. בשבילכם הוא היה עוד אדם בסטטיסטיקה. אפילו שמו נשמע מומצא. הוא לא סתם בסטטיסטיקה. הוא בסטטיסטיקה שאנחנו מתעלמים ממנה לגמריי. הסטטיסטיקה של הנכים ממחלות מולדות. דוד סימן-טוב חלה כל חייו במחלה שנקראה "פרידריך אטקסיה". זו מחלה שבסה"כ פוגמת קצת באיזון של שווי המשקל ובמערכת העצבים של המוח הקטן והלא חשוב. זה הכי פרימיטיבי שלנו, שיושב למטה קרוב לצוואר. אנשים שחולים במחלה הזו לא יודעים שהם חולים עד שהם מגיעים לגיל 13 ואז הם מתחילים קצת להרגיש חוסר שווי משקל. באמצע שנות העשרים הם בסה"כ מרותקים לכיסא גלגלים אבל פלג גופם העליון עדין תקין. בגיל חמישים כבר הראייה, חוש השמיעה וכמובן היכולת לאחוז דברים נפגעת לחלוטין. וככה לאט לאט אדם דואך אל תוך עצמו.
הנה דברים שקראתי בהספד לפני קבורתו היום:
"דוד אתה האדם האמיץ והגיבור ביותר שפגשתי בימי חיי. זכיתי להכיר אותך במשך 17 שנה אבל אני יודע שעוד משחר נעוריך הית אמיץ, ובעל עוז רוח ונפש. בהיותך צעיר התאמנת במכון כושר למרות מחלתך, והתעקשת ללכת על רגליך גם בעזרת קביים כל עוד יכולת. ובערוב ימיך כשכבר כלו הכוחות היית מוכן לעזוב את העולם הזה ללא מורא.
כל אחד שהכיר אותך יכול היה לדמיין לאילו הישגים יכולת להגיע אילולא המחלה הארורה שליוותה אותך לכל אורך חייך. היית אדם חכם, אינטליגנט, בעל כושר ביטוי ואופקים רחבים. הספר שכתבת בנושא מחלתך נלמד עד היום כספר חובה באונביסטאות (ספר אוטוביוגרפי שכתב בגלאי ה-30 לחייו). הייתה לך נפש טובה ועדינה מעין כמוה. גם בכורח הנסיבות שנכפו עליך, הצלחת להיות עוגן ואבן שואבת לכל משפחתך. היית לבן אהוב, לאח טוב, ולדוד לנו לבנינו ולבנותינו שיזכרו אותך לעולמים.
לא אשכח לעולם את התעמלות הבוקר שהתחלת לעשות כדי לחזק את גופך ולחזק את כליותך לכבוד ההתרמה המתוכננת של כלייתך למען אחותך רותי ז"ל (שנרצחה בפיגוע לפני כחמש שנים ולכן לא התקיימה בסופו של דבר תרומת הכיליה) . בשמחה רבה מעין כמוה התכוננת למצווה זו. לא אשכח את הימים והלילות שעשית בשיחות נפש עם אחיינך עמית אשר חיזקו את נפשו. לא פעם אני חושב שאילו היה לצדך בשנים האחרונות, הייתם מחזקים זה את זה באהבה.
אנשים מדברים רבות על גדולתם של גדולי האומה. נזכיר את מנחם בגין שהוקרת ושאף הוקיר את פועלך למען הנכים בישראל. דוד, בשבילי אתה וסבתא רחל (אימו) זכרונה לברכה, אתם גדולי האומה. איך שחייתם את חייכם לעומת כל הקשיים הגדולים ביותר שגורל יכל לזמן לבני אדם. וגם לעומת הקשיים הקטנים והקטנונים שמערכות גופך ומערכות החיים זימנו לכם.
עם כל הגורל הקשה, אנחנו יודעים כי היו לך גם הרבה רגעי נחת, בטיול לפיליפנים שהיה חלום חייך, וברגעי אושר עם אחיינך ועם ילידהם. אנחנו גם מתנחמים בכך שהיו לצדך לאורך כל ימי חייך שתי מלאכיות אשר עזרו לך לעבור את הימים. סבתא רחל ז"ל ולורי (המטפלת הפיליפינית שלו ב-15 השנים האחרונות) שהיית לה כאח, ואשר אהבה אותך בכל ליבך.
תהיי נשמתך צרורה בצרור החיים"
הוא הדוד של אישתי אבל היא היתה לו כמו בת.
הצער הגדול היה השנים האחרונות. הוא עדין שמע, אבל לא יכל להבין, וגם ראה אור, אבל לא יכל לראות דמויות או טלויזיה. בשנים שלפני כן הוא תיקשר נפלא, וגם ראה טלויזיה, שמע רדיו, קרא עיתונים. אז היה קושי, בעיקר נפשי- הוא רצה לחיות וזה נמנע ממנו. בסוף חייו הוא רצה למות וזה נמנע ממנו. אז כשמוות כבר בא, הוא אפילו חייך, כך אישתי אמרה, כשראתה אותו הבוקר במיטתו בבית החולים לאחר מותו.
שכחתי לציין בהספד את חוש ההומור הבריא שהיה לו, אבל מישהו עשה זאת במקומי.
וזה השיר המשגע שהקשבתי לו בדרך וחזרה מהלוויה
העורך הראשי מזמין אתכם באופן אישי לעוד שנת פרימיום של מוזיקה
אני קורא עיתונים של סופשבוע בעיקר, מידי פעם יוצא לי לקרוא עיתון יומי. ואני שואל את עצמי:
מי קורא את כל ערימות הניר הזה? מי קורא את רענן שקד? מי קורא את מאיר שלו? מי קורא את חנוך דאום? מי קורא את גון בן-ארי? ואלה רק כמה כותבים מידיעות אחרונות, ומי קורא את מה שכותבים בעיתונים אחרים?
ומה הם כותבים שם בעיתונים? מה בדיוק זה מעניין?!
ברק לא מפחד מאף-אחד, וגם לא ליברמן. ליבני לא רוצה, וגם ביבי לא. ובנושאים החשובים (ואני מתכוון באמת חשובים, ולא עלילות סער באח הגדול): גלעד שליט עדין לא השתחרר, והמס על המים... בחיית מה אתם רוצים? אם אין מים, אז זה לא צריך לעלות יותר? צריך, ועוד איך !
מילה על יאיר לפיד אני קורא את יאיר לפיד למעלה מעשרים שנה, מאז שהוא היה בן עשרים וקצת ואני הייתי בן עשרים וקצת פחות. במשך 19 שנה הוא כתב טור במעריב, שדמה מאד לאיך שכותבים בלוג (בזמן שעכבר היה עוד יצור חי שאוכל גבינה). זה מדהים איך שהכתיבה שלו השתנתה, ברגע שהוא עבר לידיעות. אבל זה בסדר. זה מתאים לתפוצה, למעמד, לפורמט - ככה צריך להיות, וזה עדין איכותי לא פחות. בגיל 24 הוא נשמע כמו גירסה חקיינית, אך קצת יותר שפויה של יונתן גפן, שכתב במקביל אליו במעריב, ולימד את יאיר לפיד "כל מה שצריך לדעת על לכתוב" (ציטוט שלו).
עם השנים אני מעריך אותו יותר ויותר. גם על הדרך שהוא עשה, גם על המשפחתיות שבו, שמאד מזכירה לי את שלי. סגנון הכתיבה שלו, שכאמור מושפע מיונתן גפן, אבל גם מאפרים קישון ואחרים, הוא כיום כמעט תקן לאיך כותבים מעניין ובהומור. משהו וירלי שפשה בכל חלקה טובה. לפעמים זה עושה לי טוב, לפעמים זה עושה לי רע.
ראיתי אותו היום באילנה דיין (שגם אותה אני זוכר מאז שהיא היתה בגיל 24 - מאז היא תקועה באותה פוזה), הוא נראה הרבה יותר מבוגר ממני. זה מספיק לי. ויש לו טעם נורא משעמם במוזיקה.
מילה על שפעת החזירים אשתי התחסנה, אני ממתין לראות איך זה ישפיע עליה.
מילה על טלוויזיה האח הגדול זה נורא ! סער מקריח ! יש כל-כך הרבה דברים טובים לראות בטלוויזיה, אבל אסור לי, כי היא תפוסה.
מילה על חזרה למציאות היום קאסמים ופצרים על ישראל מעזה.
המוזיקה של 2010 אז סוף-סוף נפתחה שנת 2010 - הנה אני בא ! ומה אתכם ?
בטיימאאוט כבר התחילו לנחש אילו אלבומים יעשו לנו את השנה. יש המון רמזים לכך שתהיה שנה ברוכה. אבל אני אומר בואו נתחיל בקטנה. לאט-לאט נאכל את כל השנה הזאת. לואמפייר ויקאנד אלבום חדש שאפשר להאזין לכולו: כאן
למען האמת, לא עד כדי כך מרגש אותי, למרות שהשיר מתוכו Horchata, שהיה כאן לפני שלושה חודשים - מדבק !
אתם חייבים להקשיב ל-Surfer Blood, הם עושים מוזיקה שהיא בין המכביז לבין גריזלי בר, או בין ניו-אורדר לבין (כמה לא מפתיע) הביץ' בוייז. לפרקים הם מזכירים את השינז, קורסיב וארקייד פייר. האלבום שלהם אמור לצאת השנה. כבר כתבתי עליו כאן בשנה שעברה, אבל הכיף שבו לא נגמר, אז הנה עוד שני שירים פרימיום מתוכו להנהתכם:
Surfer Blood - Slow Jabroni
Surfer Blood - Catholic Pagans ולשירים נוספים של Surfer Blood
אני מרגיש כמו פקיד שומה בסוף שנת מס. אני יודע ששנת 2009 עברה, אבל יש חשבון אחד שעוד צריך לפרוע. אני שומע שיש כאלה שאומרים ששנת 2009 היתה קצת חלשה. לדעתי ממש לא . היתה שנה פיצוץ ! ויש לי כאן את ההוכחה ! היו כל-כך הרבה להיטים טובים בשנת 2009 שפשוט קשה לבחור. יש סיכוי שאם אתם לא משוטטים ממש בכל הבלוגספירה, אז לפחות את חלק מהשירים שמעתם רק פה (א שלא הייתם פה), והם טובים, כלומר: פרימיום. לא יודע למה אני צריך סיכום חוץ מלהיזכר, כי בעצם כל השירים האלה היו כבר פעם ברדיו פרימיום להמונים, והכל משודר און-ליין, כל הזמן, שניה אחרי שהשיר יוצא לאויר. בעצם עוד לפני... וכאן תקבלו את הזוית השמחה של השנה הזאת ! אז הנה הם שוב להנהתנו (ובלי דירוג הפעם, תזרקו מספרים איך שבא לכם, כמו שאני עשיתי):
שנה טובה ! עשור טוב ! חגים וזמנים לששון. לכבוד תחילת השנה והעשור - ספיישל מיוחד ! גל אוחבסקי מתארח כאן אצלנו בבלוג, להמליץ על אלבומי העשור שלו ! גל אוחובסקי ואני לא חברים. נראה לי שבימינו מייחסים יותר מידי חשיבות למושג חברות ושוכחים כמה גדולה יש ביחסי- גומלין אחרים: אמא, אבא, אח, אחות, בוס, ידיד, קלוגה וכו'... אפשר לחשוב שזה בגלל הפייסבוק והאינטרנט, אבל זה התחיל הרבה קודם כשדור שלם החליט שהוא צריך להיות חבר של הילדים שלו. ואם כבר אנחנו באתר שמקדש את המוזיקה, אז אני אוסיף ואומר שאני לא מרגיש חייב להיות חבר של אף מוזיקאי. טוב לי שהם שם ואני כאן. הם במקום המלכותי הזה שנקרא במה, ואני במקום הנוח הזה שנקרא צופה או מאזין. כולנו בסה"כ בני אדם, אבל בתפקידים האלה אנחנו מוציאים את המיטב שבנו. הם בכלוב של נערת סטרפטיז, ואני יושב ומתגרה.
גל אוחובסקי הוא בשבילי מורה ומצפן בכל מה שקשור בכתיבה מוזיקלית. הוא מבקר המוזיקה הנערץ עלי, ובכל מה שקשור במוזיקה לועזית הוא גם הבכיר (לא שמישהו מחלק דרגות) והידען ביותר, ועדין הכי מעודכן. פעמים רבות אני מגלה בביקורות שלו דברים שהרגשתי ולא הצלחתי להגדיר לעצמי, ועל ההארות האלה אני מעריך אותו יותר מכל. חוץ מזה, הוא לימד אותי שלא חייבים לאהוב רק אינדי ומוזיקה אלטרנטיבית, ושמותר לאהוב את ברברה סטרייסטנד, אם כי לא חייבים (ולזכותי אני אומר שאני אוהב אותה הרבה לפני שהתחלתי לקרוא ביקורות שלו). רק לפני כשלוש שנים, גיליתי בדיעבד ,שהוא היה העורך הראשי של עיתון העיר בשיא תפארתו. עיתון שבמידה רבה היה אינטרנט לפני שהיה אינטרנט: הוא היה בחינם, הוא היה מופץ בכל מקום (לא היו עוד מקומונים), הוא היה אלטרנטיבה לתקשורת הכללית, ובאותה תקופה הוא גם יצר כמה דברים שחקוקים בדברי הימים (וגם חוויתי אותם באופן אישי) כמו: שוק קח-תן (שבו קניתי תקליט משומש של קאונט בייסי מנגן דיוק אלינגטון), מסיבות העיר (על חוף הים שהיו מיד אחרי השיחרור שלי), אוסף העיר (שהיה אוסף אינדי מעולה שחרשתי). חוץ מזה אני לא צריך להזכיר את פועלו בנושא זכויות ההומואים, השותפות שלו בכתיבת פלורנטין, ארגון והנחיית העצרת לאחר הרצח, הבנאדם עושה היסטוריה. יש אנשים, שאני מכיר, שבשבילם הוא האיש הקרח מכוכב נולד.
אז בעקבות ידידותנו האינטרנטית, ובקשותיי החוזרות ונשנות (בעיקר בגלל הסקרנות) הוא הסכים לפרסם, כאן ברדיו פרימיום להמונים, את סיכום העשור שלו, איזה כיףףף! זה קצת שונה מסיכום העשור שלי (ולמי שלא מכיר, אז קוראים לי אייל), ואם אתם רוצים לקרוא ובעיקר להאזין לסיכומי העשור לפי שנים, אז הנה הם כאן, (היה ממש כיף - מרענן ומפתיע, ומלא דברים מדליקים): 2009, 2008, 2007, 2006, 2005, 2004, 2003, 2002, 2000-01,
דרך-אגב גם התגובה הראשונה בבלוג היתה שלו. אתם יכולים לבדוק.
אז הנה הם, לפי סדר סדר א,ב בלבד חמישים הדיסקים שבלעדיהם העשור של גל אוחובסקי לא היה שווה:
Adele. 19 Amy Winehouse. Back to Black Antony and The Johnsons. I'm A Bird Now Arctic Monkeys. Whatever People Say I Am… Barbra Streisand. Guilty too Beck. Sea Changes Bloc Party. Silent Alarm Bright Eyes. It's Early Morning, I'm Right awake Coldplay. Parachutes Damien Rice. O Daft Punk. Discovery Devendra Banhart. Nino Rojo Duffy. Rockferry Fleet Foxes Gnars Barkley. St. Elsewhere Handsome Family. In The Air Johney Cash. The Man Comes Around Justin Timberlake. Justified Kanye West. The College Dropout Kings Of Convenience. Quite is the new Loud Kings Of Leon. Youth &Young Manhood Keren Ann. Nolita Lambchop. Nixon La Roux LCD Sound system. Sound of Silver The Libertines. The second album Lily Allen. The Fear Madonna. Confessions on a Dancefloor Magnetic Fields. 69 Love Songs Mariam & Amadu. Tonight At Bamaku Mary J Blige. No More Drama MIA. Arular Missy Elliott. Miss E… So Addictive MGMT. Oracular Spectacular Morrissey. You Are The quarry My Morning Jacket. The Tennessee Fire OutKast. Speakerboxx Pete Doherty. Grace/Wasteland Rufus Wainwright. Poses Ryan Adams. Love Is Hell (1 + 2) The Shins. Wincing the Night Away Sigor Ros. Agaetis Byrjun Simian Mobile Disco. Attack, Decay, Sustain, Release Spiritualized. Let It Come Down The Streets. Original Pirate Material The Strokes. This Is It Vampire Weekend. Turin Brakes. The Optimist LP White Stripes. White Blood Cells Wilco. Yankee Hotel Foxtrot
If you are an artist (or represent an artist) being featured on this blog and want us to remove a song, please e-mail to us and it will we removed ASAP
לכבוד הופעתו הקרבה של אלטון ג'ון בישראל- העורך הראשי (למעלה בתמונה) בקטע מחווה. אם למישהו יש ספק, אז אני לא בא להופעה, זה לא פול מקרטני וגם לא לאונרד כהן. אם כבר נקרופיליה אז השנה עדיף ללכת להופעות של פיקסז, סנטנה ו/או בוב דילן.
