תכננתי לפרסם היום את המשך מצעד העשור, את הסיכום לשנת 2006, אבל אירועי השבוע גרמו לי במחשבה שניה להקדיש את הפוסט "נבדק ונמצא פרימיום" למוזיקאים הומואים שאני אוהב.
אני חי מספיק שנים בשביל לזכור שפעם הומוסקסואליות לא היתה מותג. אני חייב לציין שלא פגשתי הומוסקסואל מעולם. כלומר בטוח שפגשתי, אבל אפילו לא ידעתי שזה קרה, למרות שתמיד כולם יודעים על אלה שיודעים. אני כל הזמן טוען שמחוץ לאזור חיוג תל-אביב יש הומוסקסואלים רק בטלויזיה. אם להודות על האמת הרבה פעמים כבר הרגשתי ששטיפת המוח גדולה מידי, די כבר ! בכל סידרת טלויזיה, הישרדות או אח גדול, חייב להיות הומוסקסואל, כדי לקבל הכשר מהועד המנהל של תרבות ישראל. חשבתי שזה חלק מהמאפיה השמאלנית, ושזה לא מאוזן וכבר יותר מידי. ואם להמשיך להודות על האמת אני עדין מרגיש כך, אבל אני מבין שלהרבה אנשים אחרים זה היה הרבה יותר מאיזה פגם אסטטי, זה היה פשוט תיאוב מוחלט.
יכול להיות שאי-אפשר להיות חובב מוזיקה, מבלי להיות רגיש לאנשים אחרים, לתחשותיהם, רגשותיהם, שימחתם ההוללת ומן הסתם גם לסיבלם. אולי בגלל זה מובן לי מאליו, שמי שנולד הומסקסואל הוא כזה, כמו שאני לא יכול שלא להימשך לנשים, אפילו אם אני לא רוצה (ולמה שלא ארצה).
לא הייתי מודע באמת למצב של ההומוסקסואליות עד שלא צפיתי בסרט "הזמן הורוד" שהוקרן במוצאי שבת בערוץ 2. למרות שכל התקופה שדובר עליה הכרתי את כל האירועים והשינויים ביחס של החברה הישראלית להומוסקסואליות משנות השמונים ועד היום, עדין זה נראה לי תהליך כזה טבעי ולא משהו שאנשים נאבקו עליו. כי מאז שנות השמונים ועד היום היו כל-כך הרבה מהפכים בנושאים חברתיים, שזה היה על הדרך כזה (למשל פעם היה דבר כזה ששלט בארץ שנקרא ההסתדרות..זוכרים את זה?). מגיע להומואים כל הכבוד על מאבקם וגם לאנשים במימסד שעזרו להם.
פעם פרדי מרקורי היה מכחיש בתוקף שהוא הומסקסואל, וגם אלטון ג'ון וג'ורג' מייקל לא מיהרו להודות בכך. קצת קשה להאמין לכל זה אחריי שדיויד בואי ומיק ג'אגר פירסמו את הסיפורים שלהם (האמיתיים או המומצאים) בתחילת שנות השבעים, שלא לדבר על "אנשי הכפר" - אבל ככה זה. בכל מקרה אני לא מתכוון לעשות את הפוסט הזה לעצוב מידי, וגם לא שמח מידי, אני מתכוון שיהיה יפה.
אני אוהב את רונה קינן וגם למוזיקה של קורין אלעל הקשבתי פעם הרבה, אבל פרדי מרקורי הוא המלך האמיתי:
אני מת על השיר הזה
Frankie goes to Hollywood, ברונסקי ביט, בוי ג'ורג', דיוויין כולם היו בשנות השמונים .אני לא בטוח שאדם אנט הוא הומו, אבל הוא נראה כזה . ואיך שהשיר המשובח הזה (בלי מרכאות) היה להיט היסטרי בארץ.
טרייסי צ'אפמן עדין מרגשת אותי (הכרתי את האלבום שלה לפני שהוא נטחן אז זכיתי באור מן ההפקר). מסתבר שגם היא לסבית.
אני אוהב את רופוס ויינרייט, והוא היה פה רק לפני שבועיים בסיכום של 2007. נזכרתי גם במרק אלמונד שהיה מכחיש שהוא הומוסקסואל, וקבלו את מוריסי מתוך ההופעה בארץ בשיר Life Is A Pigsty, ללא ספק המוזקאי ההומוסקסואל החשוב ביותר, שהיה טוען בראיונות שהוא א-מיני (שמעתי בעצמי).
וזה ההומסקסואל הראשון שהופיע בטלוויזה, ג'ודי שגולם ע"י בילי קריסטל בסידרה המעולה עד היום (מכניסה את סיינפלד לכיס הקטן, אתם לא יודעים מה אתם מפסידים). זה היה הומוריסטי וגם קצת צר אופקים (כי הוא התחתן עם אישה באחד הפרקים), אבל ג'ודי היה הכי שפוי שם, וזה עשה אותו נורמלי בהחלט.
וגם לאונרד ברנשטיין, בראיין אפשטיין ומייקל סטייפ מ-REM.
אני חי מספיק שנים בשביל לזכור שפעם הומוסקסואליות לא היתה מותג. אני חייב לציין שלא פגשתי הומוסקסואל מעולם. כלומר בטוח שפגשתי, אבל אפילו לא ידעתי שזה קרה, למרות שתמיד כולם יודעים על אלה שיודעים. אני כל הזמן טוען שמחוץ לאזור חיוג תל-אביב יש הומוסקסואלים רק בטלויזיה. אם להודות על האמת הרבה פעמים כבר הרגשתי ששטיפת המוח גדולה מידי, די כבר ! בכל סידרת טלויזיה, הישרדות או אח גדול, חייב להיות הומוסקסואל, כדי לקבל הכשר מהועד המנהל של תרבות ישראל. חשבתי שזה חלק מהמאפיה השמאלנית, ושזה לא מאוזן וכבר יותר מידי. ואם להמשיך להודות על האמת אני עדין מרגיש כך, אבל אני מבין שלהרבה אנשים אחרים זה היה הרבה יותר מאיזה פגם אסטטי, זה היה פשוט תיאוב מוחלט.
יכול להיות שאי-אפשר להיות חובב מוזיקה, מבלי להיות רגיש לאנשים אחרים, לתחשותיהם, רגשותיהם, שימחתם ההוללת ומן הסתם גם לסיבלם. אולי בגלל זה מובן לי מאליו, שמי שנולד הומסקסואל הוא כזה, כמו שאני לא יכול שלא להימשך לנשים, אפילו אם אני לא רוצה (ולמה שלא ארצה).
לא הייתי מודע באמת למצב של ההומוסקסואליות עד שלא צפיתי בסרט "הזמן הורוד" שהוקרן במוצאי שבת בערוץ 2. למרות שכל התקופה שדובר עליה הכרתי את כל האירועים והשינויים ביחס של החברה הישראלית להומוסקסואליות משנות השמונים ועד היום, עדין זה נראה לי תהליך כזה טבעי ולא משהו שאנשים נאבקו עליו. כי מאז שנות השמונים ועד היום היו כל-כך הרבה מהפכים בנושאים חברתיים, שזה היה על הדרך כזה (למשל פעם היה דבר כזה ששלט בארץ שנקרא ההסתדרות..זוכרים את זה?). מגיע להומואים כל הכבוד על מאבקם וגם לאנשים במימסד שעזרו להם.
פעם פרדי מרקורי היה מכחיש בתוקף שהוא הומסקסואל, וגם אלטון ג'ון וג'ורג' מייקל לא מיהרו להודות בכך. קצת קשה להאמין לכל זה אחריי שדיויד בואי ומיק ג'אגר פירסמו את הסיפורים שלהם (האמיתיים או המומצאים) בתחילת שנות השבעים, שלא לדבר על "אנשי הכפר" - אבל ככה זה. בכל מקרה אני לא מתכוון לעשות את הפוסט הזה לעצוב מידי, וגם לא שמח מידי, אני מתכוון שיהיה יפה.
אני אוהב את רונה קינן וגם למוזיקה של קורין אלעל הקשבתי פעם הרבה, אבל פרדי מרקורי הוא המלך האמיתי:
אני מת על השיר הזה
Frankie goes to Hollywood, ברונסקי ביט, בוי ג'ורג', דיוויין כולם היו בשנות השמונים .אני לא בטוח שאדם אנט הוא הומו, אבל הוא נראה כזה . ואיך שהשיר המשובח הזה (בלי מרכאות) היה להיט היסטרי בארץ.
טרייסי צ'אפמן עדין מרגשת אותי (הכרתי את האלבום שלה לפני שהוא נטחן אז זכיתי באור מן ההפקר). מסתבר שגם היא לסבית.
אני אוהב את רופוס ויינרייט, והוא היה פה רק לפני שבועיים בסיכום של 2007. נזכרתי גם במרק אלמונד שהיה מכחיש שהוא הומוסקסואל, וקבלו את מוריסי מתוך ההופעה בארץ בשיר Life Is A Pigsty, ללא ספק המוזקאי ההומוסקסואל החשוב ביותר, שהיה טוען בראיונות שהוא א-מיני (שמעתי בעצמי).
וזה ההומסקסואל הראשון שהופיע בטלוויזה, ג'ודי שגולם ע"י בילי קריסטל בסידרה המעולה עד היום (מכניסה את סיינפלד לכיס הקטן, אתם לא יודעים מה אתם מפסידים). זה היה הומוריסטי וגם קצת צר אופקים (כי הוא התחתן עם אישה באחד הפרקים), אבל ג'ודי היה הכי שפוי שם, וזה עשה אותו נורמלי בהחלט.
וגם לאונרד ברנשטיין, בראיין אפשטיין ומייקל סטייפ מ-REM.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה