באמצע שנות השמונים, כשהייתי בן 15 ,החבר'ה "המקובלים" היו עורכים מסיבות פרטיות בבתי ההורים עם מוזיקת שנות השמונים שאתם מכירים. "הפאנקיסטים" היו הולכים לפינגווין וה"זרוקים" לסוואטו. בסוף שנות השמונים, הפוסט-פאנק דאך, ההאוס כבר החל לבצבץ, וגם כל החבר'ה הרגילים מצאו את עצמם בפינגווין, בליקוויד ובשירוקו, שהפכו לסתם מועדונים. אבל "סוואטו" המשיכה להיות הזירה של הזרוקים. מעולם לא הייתי מספיק מכוער, או לא מספיק מסופר או לא מתרחץ, בשביל שארצה להיכנס לשם. בבית אמנם היו לי אלבומים של דילינג'ר, אבל בין זה לבין ממש להיכנס לאוירה, לא מצאתי צורך או דרך לקיים.
בהופעה של Nneka ביום שישי נראה שכל מי שיש לו בארץ ראסטות על הראש, לא דפק נפקדות. מצד שני היו שם אנשי היי-טק מרמת אביב, שכבר בבוקר רכבו 30 ק"מ על האופניים היקרות שלהם, ומן הסתם גם חובבי מוזיקת אינדי "רגילים". כי האינדי של היום, בניגוד לאינדי משנות השמונים, של 4AD והסמיתס, מכיל גם את Nneka, וגם אני שסירבתי לנעול סנדלים עד גיל 35 הייתי שם.
בגזרת המפורסמים היו בקהל מוקי, מרינה מקסילמיאן בלומין (שגם הופיעה וגם רקדה בירכתי האולם בטראנס עצמי) וגם קרן פלס (יכולתי לצלם את כולם, אבל למה לבאס). אונילי (הישראלית) שעושה מוזיקת גרוב, דאנס בגוון רוקי, או כמו שהיא מתארת זאת : "מוזיקת גלידת שמש", חיממה את ההופעה. במילים אחרות הרבה מסגרות וקיבעונות נשברו כאן בעשרים השנים האחרונות, הז'אנרים התערבבו, ההיפ-הופ והדאנס נולדו, ובחורה ניגרית בשם Nneka גרה בגרמניה ומופיעה בישראל.
ההופעה של Nneka הייתה מעולה, היא בצעה בו את רוב השירים מתוך האלבום האחרון שלה ,No Longer At Ease שהוא חלק מהסט To and Fro (שכולל גם את האלבום הבכורה וגם קטעי דמו והופעות). מוזיקלית זה נהדר. השילוב של רגאיי, היפ-הופ, סול ומוזיקה אפריקאית הוא כל-כך נכון. תוסיפו לכך את תחושת השליחות שיש לה לגביי כל נושא אפריקה, הכנות התמימה, בתוספת אידיאולוגיה של "אני ואתה נשנה את העולם", ותקבלו מנה של אותנטיות צרופה. אפריקה, או יותר נכון הבעיות של אפריקה ,לא מספיק משווקות בעולם. אין לובי של נפט מאחוריהם, הם לא מהוות איום כלכלי כלשהוא על אירופה או אמריקה, אז מה איכפת להם.
לא התפלאתי על -כך ש-Nneka דיברה על הצורך להגיד אמת, על שחיתות, על כוח להמונים. יש כאן דמות שאפשר להגיד עליה שהיא בוב מארלי חדשה. אם למישהו יש ספק שהבעיות האמיתיות נמצאות בכל מדינות העולם השלישי ולא אצל הפלשתינאים אז חוסני מובארק הסיר ביום שבת בראיון מיוחד לידיעות אחרונות את כל המסכות. לדידו, אין סיבה שנתנגד לזכות השיבה, כי בלאו הכי אין מקום למדינה יהודית במרחב הערבי, כמו שאין מקום למדינה מוסלמית כמו קוסבו באירופה. וזה בא ממלך של מדינה ערבית נחשלת, שלא צועדת לשום מקום, למרות שנים ששופכים עליהם האמריקאים וכל העולם כספים.
בחזרה להופעה: נהניתי עד בלי די, לא הספקתי להתוודע מספיק למוזיקה שלה לפני ההופעה, אבל השירים שלה מעולים. היא טרחה לתת הסברים לפני חלק מהשירים, ניסתה והצליחה להפעיל את הקהל, ההגשה והשירה מצויינים, כך שהחוויה של ההופעה משלימה, ואפילו היה בזה כיף מסויים להכיר אלבום מעולה ולראות את ההופעה באותה תקופה.
הסאונד, הארגון (קפה בירה ובורקסים), וגם האוירה, היו מצויינים.
תגובה 1:
נקאה היא אחת היוצרות הגדולות של המאה העשרים ואחת. תרשום מה שאמרתי לך. לפחות של המחצית הראשונה שלו. תרשום מה שאמרתי.
אני זועם על ההפקה. התחילות ב 45 דקות איחור את ההופעה. לא נתנו לה הדרן ובסוף זו היתה הופעה של פחות משעה. שילמתי 180 שקל להופעה שחיכיתי לה יותר משנה וחצי כדי לראות חמישים דקות הופעה בסאונד נוראי.
כאב לי הלב על נקאה שנתנה הופעה מכל הלב.
הוסף רשומת תגובה