ויהי סקרצ'ינג - כנען הטרובדור

יש ! יאיי ! ייי- פה- ייה! מאז האלבום The Love Below של ה-Out Kast והאלבום The Guide של Youssou N'dour לא הייתי כל-כך מבסוט. מי שלא מכיר הסידרה, אז "ויהי סקרצ'ינג" החלה מהפרק האחרון בו נדלקתי שנה שעברה על Herbalister הבטחתי גם פרקים נוספים על ראשית ההיפ-הופ. וזה עוד יבוא, לא שכחתי.
אבל בינתיים יש אלבום חדש ומעולה-לה-לה ל-K'naan שזה אני מניח כנען בעברית. כנען הוא ראפר קנדי ממוצא סומאלי. שנה שעברה קנדה כיכבה אבל מכיוונים אחרים לגמריי. כנען עושב עירוב של סול-רוק-מוזיקה אפריקאית, זה היפ-הופ מתובל כמו שצריך, רק משום מה בלי סקראצ'ינג.
יותר מכל הוא מזכיר לי שילוב של Out Kast ושל Youssou N'dour הסנגלי, אבל כנען מארח באלבום שלו בין השאר את Maroon 5 וגם את Kirk Hammett הגיטריסט של מטאליקה, מה שמבטיח ומקיים אלבום מעניין, וכייפי. בשיר Bang Bang הוא מזכיר שילוב של ריקי מרטין ו-Earth Wind & Fire. יש באלבום 14 שירים שזה לדעתי תמיד יותר מידי ולא מוצדק, אבל חוץ מזה בתענוגות. עם שירים כמו פטימה ושם כמו כנען אפשר להגיד שזה ממש מזרח תיכון חדש.

בניגוד לראפרים כמו אמינם או הראפרים השחורים האמריקאים, הוא עוסק בנושאים קצת יותר חשובים מריפוד עור התנין של ההאמר שלי. בשיר Like Me, לדוגמא, הוא מסכם את צרות של אנשים 'כמוהו'. הוא עובר גם על המלחמה בעירק וגם על סיפור עלייתו מסומליה לקנדה, ועל בן-דודו שהיה חבר ילדותו, סומאלי ממש כמוהו אבל גורל לא שפר כמו גורלו של כנען. כשהם היו קטנים הם הקשיבו יחד לחרוזים של הראפרים האמריקאים, ואהבו אותם למרות שהם לא הבינו מילה אחת מהשירים שלהם (ואני אומר בזכות זה שהם לא הבינו אף מילה). אלא שבן-דודו, למרות תוכנית הבריחה המפורטת של אימו של כנען, נשאר מאחור בסומליה, בגלל שלא היה מספיק כסף לכרטיס טיסה גם עבורו. מצמרר. לראפ כזה אני מוכן להקשיב.

K'naan-Fatima


K'naan-If Rap Gets Jealous-feat Kirk Hammett


K'naan-People Like Me


מה שמזכיר לי שביום שישי האחרון ראיתי את הסרט "נער החידות ממובאי" שמאד מתקשר לכל הפוסט הזה, סרט מטלטל ריגשית על ילדים עניים בהודו. הצליח לסחוט אותי לגמריי. היה קשה, מרתק, מהנה. שילוב מצויין של רגשנות אמריקאית עם רגשנות הודית בסוגה עילית. הצליחו להיות קיטשיים בלי להיות רדודים, בדיוק במידה הנכונה. וגם אחינו גיאחה דיווח לנו בעונג על מאמר התמיכה של רג'ינה ספקטור בישראל. באמת מחמם את הלב, להלן תגובה שכתבתי שגם שקשורה לכל זה, ולכן מצאתי לנכון לפרסם אותה גם כאן:

"כל הכבוד לרג'ינה ספקטור. אמש צפיתי במקרה בסרט "נער החידות ממובאיי", ומה אני אגיד לכם נכמר הלב. לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שיש בעיות יותר גדולות מהפלשתינאים, אפשר היה לפתור את זה, וזה שהתקשורת העולמית ודעת הקהל העולמית רואים בישראל אשמה, ולכן גם בעלת הפתרון, לא עוזרת לפלשתינאים וגם לא לעולם.

הפתרון לדעתי לפלשתינאים אפילו יותר קל מהפתרון עבור ההודים והוא השכלה טכנולוגית ומערבית בחסות האו"ם ובמימון אירופאי. זה יותר זול מכל סיוע הומניטרי אחר. בנוסף לכך צריך לתת מענקי סיוע למדינות ערב אשר מוכנות לקלוט ערבים פלשתינאים לתוכם. צר לי להיות פטאליסט וכל-כך בטוח בעצמי, אבל אם זה לא יקרה אנחנו נמשיך לחיות על חרבנו, והשאלה היא רק לכמה זמן נהיה חזקים. פשוט אי-אפשר לקיים מדינת עולם שלישי לצד מדינה מתקדמת בשטח דמוגרפי כל-כך זעום, גם אם הסכסוך הטריטוריאלי יפתר. בינתיים אפשר להמשיך להתשעשע במפת דרכים, כיבוד הסכמים, החזרת שטחים ושאר חירטוטים.

הגיע הזמן שתנועות השלום העולמיות יתבגרו, יעברו לשלב הבא ויחשבו על פתרונות מעשים עבור בני אדם לכל העולם השלישי כולל הודו, יבשת אפריקה ומדינות ערב, ויפסיקו לחשוב על ססמאות תינוקיות כמו "שלום עכשיו". הסכסוך הישראלי פלשתינאי הוא רק זעיר אנפין של הסכסוך הגדול בין צליווזציות שאנחנו עדים רק לראשיתו כעת. ויותר משהוא מלחמת דת ותרבות הוא לדעתי מלחמה של עניים בעשירים. מישהו רוצה לכתוב על זה שיר? אולי בונו? האידיוט !!!"
בהקשר לכך, אני חייב לציין שמאז שבונו התחיל בשירי המחאה שלו ובפעילות ציבורית למען הנזקקים, המציאות העולמית באמת השתפרה לאין שיעור. זה היה בציניות למי שלא הבין. אז תחשבו על זה.